מבית הקפה נשקף העמק,
ירושלים האמיתית,
הכאב.
השמים רכים וסבלניים כלפיי,
קשובים לסיפור שלי:
אור פנס, כנסייה, חדר מלא אנשים
(סיפרת בדיחה. צחקו כולם וחשבו:
כמה הוא מוצלח. אני לא צחקתי.)
משקע הקפה הותיר דכדוך
הידידים סביב השולחן
אינם יודעים שהשבוע חייתי ומַתּי.
אני מציצה בשעון ומנסה לנחש
היכן אתה עכשיו. לעולם לא אדע
על מה אתה חושב.
בהיוותרי לבד איני בוכה.
הירח עוקב אחריי.
ודאי הוא מרגל, לשירותך.
11.8.89
