בסימן קריאה על מרגריט דיראס

ואני קוטעת את רצף שירי הנעורים כדי להודיע הודעה :)

התוכנית "בסימן קריאה" ברשת א', שבה התראיינתי על "מחברות המלחמה" של מרגריט דיראס, תשודר בשידור חוזר היום בארבע אחה"צ (ברשת א', כאמור). זו תוכנית של 50 דקות שבה שוחחנו מאיה מיכאלי, עורכת התוכנית, ואני על הספר ועל מרגריט דיראס בכלל, והיה מאוד כיף ומעניין (הבו לי תוכנית רדיו, ומהר).

וגם זכיתי שם לבחור ולקרוא את הקטע האהוב עליי מהספר, והריהו:

ואני חששתי שמאוחר מדי בשביל מה-שלא-יהיה, אפילו בשביל הילד הזה. ואז נזכרתי בערב ההוא בין פּיזָה לפירֶנצֶה, בערב ההוא ובחופשה שלנו בבּוֹקָה-די-מאגרָה, מכיוון ששם, בשמש, בזהרורי האור של החוף, מול הים, בעיצומו של חודש אוגוסט, תחושת המוות התפוגגה בתוכי לראשונה בחיי. ממש כאילו אותה התאיידות איטית של רעיון המוות, המעיב תמיד על חיי, חדלה פתאום בתוך האור ההוא ובתוך הצבעים הללו והותירה אותי חופשייה. או אז הרגשתי תחת עורי הלוהט את הרטט הצונן של דמי ושל איברי הפנימיים, הרגשתי זאת בעליל, מכיוון שיצאתי מן המים ונעמדתי בשמש, ובה בעת שחשתי רעננות גדולה בגלל הרחצה, הרגשתי את הצינה מבצבצת בבתי שחיי במין אגלי זיעה קלים מאוד, הרגשתי את גופי צונן מן הרחצה, מוגן היטב על-ידי עורי, לא היה לי חם אף כי העור להט. אגלי זיעה החלו להיקוות בין השערות שבבתי שחיי, ובתחתית הצלעות, בשקערורית שעדיין רטטה מן הרחצה (כשהסתכלתי ראיתי את הלמות לבי על עור הבטן) היתה תחושת רעב. חיי היו אז ברורים כל כך, מוגדרים היטב כל כך, שם, כורעת תחת להט השמש ועם זאת נלחמת, ותובעת וממשיכה, עד שרעיון המוות נעשה קביל, מכיוון שהיה למציאות בלתי נמנעת ממש כמוני. ואז אמרתי לעצמי שכל עוד אוכל לחיות רגעים שכאלה, ולחוש את עצמי בעוצמה שכזאת, באור שכזה, אוכל להזדקן בשמחה.