"'מתחת לירושלים יש עוד עיר, אפילו יותר גדולה מירושלים, וקוראים לה לונדון,' אמרה רחלי. אבל יונתן לא האמין לה."
זאת הפתיחה הקסומה של ספר הילדים "מתחת לירושלים יש עיר" (ובמהדורה קודמת שברשותי הוא נקרא "לונדון") מאת דרור גרין; ואני, בניגוד ליונתן, מיד האמנתי.
מכמה סיבות. האחת ביוגרפית: מגיל שנתיים עד גיל חמש גרתי בלונדון, ואחר כך בירושלים, ובשבילי לונדון תמיד נשארה מתחת לירושלים. שלא לדבר על זה שנראה כי יונתן ורחלי לומדים באותו בית ספר יסודי שלמדתי בו אני, בלב עמק המצלבה.
השנייה, שעוד שלפני שהכרתי את דרור גרין וכמעט לפני ששמעתי עליו (בזמן לימודיי באוניברסיטה קראתי ספר אחד שלו, "פרויד נגד דורה", ותיאורי מקרים של פרויד שהוא תרגם והוציא לאור, אבל את ספרי הילדים שלו לא הכרתי כלל) כתבתי סיפור על עיר סודית ששוכנת מתחת לירושלים. הסיפור נכתב באנגלית ואני אביא כאן רק את שורות הפתיחה שלו:
She had known about the city for a while. Since the man touched her, and even before that; but it was not the kind of knowledge that could be put into words. It was just there, vibrating under her feet – the secret city underneath the city.
והעיר שמתחת לעיר היא כמובן מושג קרוב לחיים שמתחת לחיים – החיים הרגשיים, ואכן בהם עוסק הספר המקסים של דרור גרין. כשרחלי ויונתן מטיילים בעיר ההפוכה לונדון-נודנול שמתחת לירושלים, המפה שהם צריכים לקרוא כדי להתמצא ולמצוא את הדרך הביתה היא מפת הרגשות. רחלי די מומחית בזה מלכתחילה: "היו לה עיניים אפורות גדולות והיא ידעה לבכות הכי טוב בכל כיתה ד'". רחלי יודעת לבכות ויודעת לדרוש מהזולת להתמודד עם דמעותיה ולנחם אותה. היא גם יודעת את כוחה של האמפתיה, גם אם היא לא משתמשת במילים גדולות כאלה: פעם אחת בספר היא מחליטה לא לבכות כשהיא לבדה, כי אם אף אחד לא יראה וילטף את ראשה, אולי לא תוכל להפסיק לעולם. וזה נכון, כמו שכתבה הפסיכואנליטיקאית אליס מילר גם ב"Children of Violence" וגם ב"דרמה של הילד המחונן", ילד לא רק שלא יכול לבטא את רגשותיו בלי נוכחותו של זולת אמפתי, הוא אף לא יכול לחוות אותם בינו לבין עצמו בלי נוכחות כזאת.
אבל "מתחת לירושלים יש עיר" הוא לא ספר פסיכולוגיה אלא ספר הרפתקאות שבו מגיעים לעולם אחר, כמו ספרי נרניה, ואילו הייתי קוראת אותו בגיל עשר הייתי ודאי נשאבת לתוכו ומתמכרת לגמרי, והנה גם עכשיו אני עושה זאת בדרכי.