אני מודה. חלק מן הסיפוק בקריאת הסיפור הזה, מעבר לנגיעה שלו בשאלות של רוחניות ושל הצורך לכתוב, מעבר ליפי הלשון השירית והסגנון המיוחד, מעבר לתדהמה שמעוררת חוצפתה המופלאה של תלמידה המתאהבת במורה וכותבת לו שירים בסביבה דתית ובימים שכלל אינם ימינו ושבהם הפערים והגבולות ברורים - חלק מהסיפוק הוא הסיפוק מכך שהמורה יחזקאל, על אף ניסיונותיו הילדותיים להעמיד פני אדיש (למשל, הוא טוען שאת שיריה של נעימה ששון התחיל לקרוא, ונרדם. אבל את המחברת – אינו מחזיר לה!), כן, כן, כן, אוהב בחזרה את "נעימה ששון, ילדה חכמה מדי בשביל(ו)".
הסיפור "נעימה ששון כותבת שירים" (שם נהדר, לא?) הופיע בקובץ הסיפורים הראשון של עמליה כהנא-כרמון, "בכפיפה אחת", שיצא ב-1966. מבין ספריה קראתי ואהבתי מאוד גם את "כאן נגור" שיצא לאור בדיוק שלושים שנה לאחר מכן, אך "נעימה ששון כותבת שירים" נשארה חקוקה בי כפי שקלאסיקה נחקקת: פנינה, תמצית מרוכזת ומדויקת של אמת.
יחסו של המורה יחזקאל לנעימה הוא איום ונורא. הוא מעדיף אפילו לחזק את חששה, חשש של נערה יצירתית ורוחנית ורגישה עד מאוד, שמא היא משוגעת, כדי לערער את ביטחונה העצמי, וכשהיא פונה אליו לקבל תשובה וחיזוק כמאדם שהוא עצמו חונן בניצוץ רוחני ויוכל להדריך אותה, הוא עונה לה בארס: "לא נדמה לך". אבל נעימה ששון יש בה עוצמות שאפילו היא לא משערת אותן, כדרכם של אנשים רגישים מאוד שנתפסים כביכול כחלשים אבל למעשה האמת הפנימית המדריכה אותם מאיימת על הזולת. וכך תלמידת תיכון דתייה בשנות השישים מעיזה לדבר אל המורה שלה ולדחוק אותו אל הפינה (או אל הכיוון הלא נכון במסדרון):
"... את לוחצת עליי שאדבר על משהו. את רואה שאינני יכול. אינני יכול." וכאן התמרד: "ואינני רוצה."
מעונה, מושפלת, כבודי לא נחשב בעיניי:
"מדוע?"
"מפני שלא ייעשה כן," סיים. קפץ את פיו.
איש קשה. בעדינות יוצאת מן הכלל. איש קשה. גם בגיהינום לא תישרף.
"יופי," הוריתי לתימהוני על חדר המורים, "אתה יכול ללכת. אתה משוחרר."
"אני הולך בכיוון זה," אמר בשקט והראה בכעס על הכיוון ההפוך.
(...)
"היום זה בית הספר. מחר החיים. שמעי וזכרי, מסגרת יש. לא איש הטוב בעיניו יעשה, נעימה ששון אחת, יחזקאל דה-סילבה אחד, יתאימו את עצמם לחוקים בבקשה. ככה זה אצלנו. ומרצוננו הטוב." והחיש צעדיו.
וראו מעט בהמשך, איך עמליה כהנא כרמון כותבת שירה:
באמצע הדרך עמד המורה יחזקאל מלכת. סב על עקבו. חזר אליי.
מה החוטים אשר ירקידונו כל העת: הלך. מיהרתי. הלך. עצר. הלך. לא זזתי. מיהרתי. עצר. הלך. עמדתי. הולך, סב על צירו. חזר. מה החליל המרקידנו. עתה עמד ולא ידע מה לומר. אף אני לא ידעתי מה לומר. מחיתי עיני באגרופי. הסתכל המורה יחזקאל בשמלתי החדשה: "רזית, נעימה ששון, רזית," הפטיר לבסוף בקול עלוב, פונה לעבר חדר המורים, ופניו לא היו לו עוד.