המחשבות נשארו בפנים

חגית, המורה שלי לריקודי בטן, תמיד אומרת באיזשהו שלב של החימום להשאיר את המחשבות בחוץ (חגית בכלל, יש לה הקסם הזה עליי, שלפעמים יש לאנשים מסוימים וקשה להסביר למה – מה שהיא אומרת מהדהד בי ומוצא לו מקום. והיא לא פלספנית בכלל. פעם אחת כשהיא אמרה שהריקוד הוא דבר רוחני, והגוף לבד לא יודע מה לעשות אלא הרוח צריכה להגיד לו, זה היה נורא משמעותי כי היה ברור שהיא לא מעבירה את רוב יומה במחשבות כאלה).

אתמול רקדתי אצל מורה אחרת שגם היא נפלאה ומקסימה, אבל היא לא אמרה להשאיר את המחשבות בחוץ, והמחשבות נשארו בפנים. על הדרי, שחוזרת כל יום מהגן ברבע לחמש ואני מרגישה שלדחוף עוד פעילויות אחרי זה, זה המון, אבל אולי היא זקוקה, והיא גם לא נרדמת בקלות לאחרונה, ואולי צריך לשנות את ההרגל הזה ואולי את ההוא; ובעצם ההסתגלות וההתמודדות האמיתית של כולנו מתחילה עכשיו, אחרי כל החגים האלה; ועל אמא אחת בגן שהציעה לי חברות, וגם אני רציתי, אבל היא אמרה לי בבת אחת שאולי נרגיל את הילדים להיות יחד ונוכל לעזור אחת לשנייה בשמרטפות, ולה אין משפחה בעיר והדרי והבן שלה שניהם ילדים יחידים והם צריכים חברה, והרגשתי שעוד רגע אנחנו עושות איחוד משפחות (כשהייתי בת עשר בערך באתי הביתה ודרשתי מההורים שלי שאם הם לא מוכנים לעשות לי אח קטן, אז אני מבקשת שנעשה איחוד משפחות עם המשפחה של חברתי נעמי. אבא שלי היה חכם באותו רגע ואמר שהוא יחשוב על זה, ובכך הסתיים העניין).

וכל התוכניות שהיא רקמה, זה היה לי קצת הרבה בבת אחת, כאילו רוחות שינוי מאיימות לסחוף אותי ומיד.

ואיפה החברותיות המפורסמת שלי, אני חברותית לאללה באינטרנט וכשאני בחוץ (עבודה לימודים וכיו"ב) אבל בדלת אמותיי, לבד לבד. הרגל מילדות וקשה לשנותו.

וארונות הספרים שעוד לא גמרנו לסדר והעבודה וההספקים ולוחות הזמנים; וזה שעליתי במשקל, ולמרות שאני אולי הכי בשלום עם גופי שהייתי אי פעם, זה לא נוח ומגביל בבגדים ובעיקר כבד, לסחוב את העשרים קילו העודפים שלי ועוד כמעט-עשרים קילו של מתיקות חמה ומתרפקת בת שלוש וחצי. ותיק על הגב. ולאחרונה דווקא נהייתי בסדר עם התזונה אבל צריך מאוד לשים לב וכל יום הוא התמודדות.

...וכשרואים את כל זה על הדף פלא שהצלחתי לרקוד בכלל. אבל הייתה גם מוזיקה :)