יום השנה למותו של אבא שלי מתקרב (בסוף החודש), ומעניין ומפתיע להיווכח כמו שנוכחתי כבר בהקשרים אחרים, שתאריכים ומועדים משפיעים. ככל שהיום מתקרב אבא שלי נהיה יותר נוכח, ועולים כל מיני זיכרונות (וככל שחולף הזמן הזיכרונות חוזרים יותר אחורה, לנעורים ולילדות שלי ולא לשנים שבהן היה חולה).
זה התחיל לפני כשבועיים כשהיו לי פתאום המון מחשבות ותחושות שקשורות לשהות בשדה תעופה, ונזכרתי ברגע מכונן שאספר אותו בהמשך, אולי ביום עצמו. וגם מצאתי תמונה יפה של שנינו, וישנה גם התמונה שלו צעיר ומחייך, שכשעברנו דירה הנחנו אותה על המדף של ספרי השירה, אבל חוץ מזה עולים כל מיני דברים קטנים, ואתמול תוך כדי עריכת ספר של סימון דה בובואר, מצאתי קטע שבו סימון מספרת על הכתיבה שלה כילדה, וזה הזכיר לי משהו, וכתבתי:
כשהייתי בת תשע קיבל אבי לראשונה מחשב (כזכור לי, קיבל אותו לכמה חודשים למשמרת ממישהו שנסע לחו"ל), ועליו, באותיות ירוקות מרצדות על גבי מסך שחור, כתב את ספרו "מקום שלישי".
אליי העביר את מכונת הכתיבה שלו, ועליה כתבתי אני את הספרים שלי, סיפורים קורעי לב על יתומות בריטיות בפנימיות. כמה שמחתי במכונה הזאת! עכשיו כשאני נזכרת בה האצבעות שלי מתרעמות על קלות ההקלדה במחשב. שם היה צריך ממש ללחוץ על הקלידים! ובאמת הרגשתי כשכתבתי בה כאילו אני מנגנת בפסנתר. וגם, הרגשתי כאילו אני מין כותבת מקצועית שכזאת. וגם היה כיף להוציא את הדף המודפס – תוצר! – ולהכניס חדש.
על המכונה הקלדתי את השיר הארוך מאוד "זה", שעסק ברגע חמקמק של השראה או אפיפניה (קשה להגדיר – לכן קראתי לזה זה...), שלימים השמדתי אותו ופחדתי מאוד שעובדי הזבל יחברו את הקרעים.
מעולם לא העדפתי הקלדה או הדפסה על כתיבה, אני אוהבת את כתב היד שלי ואני אוהבת מגע מחברות ועטים, אבל מכונת הכתיבה הייתה מין אביזר של בגרות, כלי עבודה עם תכונות של קמיע, שעובר מאב לבת, וכנראה הוקרתי את האות הזה לקשר בינינו, שבערוצים מסוימים נחסם ונבלם, אבל הערוץ שתמיד זרם בו בקלות ובחופשיות היה הכתיבה (לא שהתכתבנו בינינו, אלא שאבא שלי הכיר בי ככותבת וזה משהו שהיה משותף לנו).
["מכונת כתיבה" נשמע טוב אבל פתאום קלטתי שזה בדיוק כמו שהצרפתים קוראים למצלמה "מכשיר צילום", וזה תמיד נשמע לי עילג :)]