אני הייתי יורדת ברחוב ניות אל תחנתו של קו 17 שמחכים לו שעות, אבל הילדים הנועזים, הגדולים, אלה שהיו ביחד, היו חוצים את הוואדי שהיום הוא תחנת דלק ניות, ואת רחוב הרצוג הסואן – לא במעבר החציה! ואת זה אמא שלי לא הרשתה לי לעשות בלעדיה, אבל כשהייתי איתה היינו חוצות כך יד ביד, וזה לא פייר – והם היו נוסעים בקו 19, שהיה עושה בערך את אותו מסלול, דרך רחביה היפה, אבל הוא היה קו קליל, קו שנוסע ברחובות ראשיים, קו שבא לעתים קרובות, קו של ילדים שצוחקים ומתווכחים ומדברים על דברים שאני לא מכירה. ילדים שהולכים למדורות ל"ג בעומר ונשארים אפילו כל הלילה, ילדים שהולכים לצופים ושרים בדרך כשהם עוברים תחת חלוני.
וכשכבר הייתי גדולה רציתי לגור בצד ההוא, הצד הטוב, הצד הקל של החיים, שבו לא תלויים בקו 17, ובאמת גרתי שם עד לפני חודשיים, ונסעתי המון ב-19, שלימים הפך גם להיות בשבילי הקו שמגיע לאוניברסיטה. והאוניברסיטה – זה כבר סיפור אחר.
