[לחלק הקודם]
בלילה לא באה עלמה לחדרן המשותף ולראשונה זה זמן רב הברישה את שערותיה בעצמה, בתנועת זרוע ארוכה וחסרת תוחלת. ארוך מדי השיער שלי, חשבה. אבל המלך אוהב שיער ארוך. ואיפה עלמה? הרי ראתה שהיא עברה את כל המבחנים.
למחרת ראתה אותה רק בארוחת הצהריים, עלמה נראתה בסדר, שמחה, ועורה חלק כאילו משהו שטף אותה, וכשמיהרה אליה וחיבקה אותה נדפה ממנה חמימות מושכת, כמו מֵחלת קינמון שעלתה מן התנור.
"בערב הודיעו לי שעברתי שלב ואני מועמדת לחתונה עם המלך," לחשה לה. "מצטערת שלא יכולתי להודיע לך."
"אבל מה זה אומר? מה קורה בשלב הזה?"
על פניה של עלמה חלפה אותה הבעה מסתורית שלבשו המורות כששאלו אותן על השלב האחרון.
"לא משנה," נרתעה ממנה בעלבון שלא הצליחה להסוותו לגמרי, העלבון הכרוך בתזכורת שעלמה אינה בשר מבשרה או איבר מאיבריה, אלא אדם אחר, אחר, אחר, ואל תודעתה לא תוכל להבקיע.
עלמה לא שבה עוד לחדרן המשותף, וכשהתראו בחטף במשך היום נראתה מוצקה ונוכחת וקשורה מאוד לאדמה, ועם זאת רחוקה מאוד.
כעבור שלושה ימים רחצו את עלמה וסכו את בשרה בשמנים והלבישו אותה בתחרוֹת ומלמלות והוליכו אותה אל חדר המלך. היא ראתה את כל זה מרחוק, רק לזקנות ולסריסים התירו להתקרב, וראתה את גבה של עלמה כשהלכה בין שני הסריסים הגבוהים, ולרגע נטתה מעט אל אחד מהם ותלתליה הקופצניים דגדגו את זרועו החשופה.
כשחזרה מארוחת הבוקר ראתה שחפציה של עלמה נארזו ומיטתה חשופה וריקה. המלך אמר "מוצא", כלומר "מוצא אני את האישה מר ממוות", ולא "מצא" ("מצא אישה מצא טוב") ועלמה נשלחה הביתה בבושת פנים. והיא, בלבה החלה מתגבשת טינה כלפי המלך הזה: כיצד יכול היה לדחות את עלמה המתוקה, הקינמונית? כעת לא רצתה כל כך שיבחר בה (ואף על פי כן, לא יכלה שלא לחשוב שהיא שונה מעלמה, גבוהה ממנה ובהירה ולא ילדותית כלל, ואולי אם דחה את עלמה היא עצמה תישא חן).
רק משעזבה עלמה, הבינה עד כמה הייתה נוכחותה ארוגה בחייה. ירד עליה שקט קר, אף על פי שדיברה עם המורות, עם החברות האחרות, ובלבה נחצבה ריקנות במידות גופה הקטן ותלתליה הקופצים של חברתה. קל כל כך להיקשר וקשה כל כך להתיר, חשבה. ובייחוד בלילה, כשכיבתה את האור ושכבה לישון בחדרה הריק, הייתה העצבות עזה ומרוכזת וגוש הצער פעם בגרונה אך לא התמוסס לדמעות. לראשונה לא מצא גופה מנוחה בין סדיני הסאטן והיא התהפכה מצד לצד.
[לחלק הבא]