לחלק 1
לחלק 2
כשראתה את הדמות בחדר, פתאומית אבל כאילו הייתה שם תמיד, חשבה לרגע שגעגועיה לבשו צורת אדם; מחשבה אבסורדית, אבל עד שהתעשתה, לא הספיקה להיבהל כפי שאמורה להיבהל נערה שרואה פתאום גבר בחדרה בארמון שיש בו רק נערות, סריסים, נשים זקנות ומלך רחוק אחד. והאומנם היה גבר? משהו מתעתע היה בדמות, כאילו לא יכלה לקבוע אם איש הוא או נער, גדול או קטן, הכול בו השתנה בלי הרף ורק עיניו השחורות יקדו ושפתיו האדומות חייכו אליה והיא, בלי משים, השיבה חיוך.
"איך נכנסת לכאן?" שאלה כשהצליחה לבסוף למצוא את קולה. הוא התקרב אל מיטתה ודווקא כשעמד קרוב יותר שוב נעשתה מבולבלת, לא יכלה לומר מה גובהו ואם הוא שמן או רזה, אך הוא עדיין ריתק אותה בשחור עיניים ובאדמומית שפתיים. "זאת לא השאלה הנכונה," השיב בקול קטיפה מתנגן שבכל הגה מהגאיו היו צלילים אינספור, והושיט את ידו אל פניה. אני אצרח אם תיגע בי, אמרה בלבה, אך הוא קירב את אצבעותיו אל לחייה באיטיות רבה כל כך, שעד שנגעו בה האצבעות הארוכות, המחוטבות, כבר כמעט יצאה נפשה שייגע כבר, וגב ידו ליטף את לחייה בעדינות שלא ידעה כי יֵשְנה בעולם, והיא חייכה חיוך מופתע וראתה את חיוכה משתקף בפניו. כעת נראה כמו ילד. "את רוצה לשאול שאלה אחרת?" שאל קולו המתנגן והייתה בו כמיהה, והיא הביטה בו באלם, אובדת בליטוף אצבעותיו את לחייה, והוא נאנח אנחה קלה של אכזבה, אך מיד התעשת ונראה שקרא את הערגה ההולכת ונצברת בה לליטופו, ואצבעותיו החמות שרטטו שביל מלחייה אל פיה, וכרית אצבעו הרכה ליטפה את שפתיה, וכשהחליקה אצבעו וחדרה וליטפה את לשונה הופתעה שוב, מהאש שניצתה בה, מכל הדלתות שנפתחו בגופה אליו, מזה שכבר לא היה אכפת לה כלל כיצד נכנס, מזה שהיא כבר בוטחת בו לגמרי, כמו ציפור בתוך כף יד.
לחלק הבא
