לחלק הקודם
ב. הוא
היא התעוררה מאוחר והתמתחה, רגע תרה את ארץ התחושות החדשות והנעימות בכל חלקי גופה, ואז אחזה אותה בהלה, הרי היא מאחרת, ואין לה מושג מה השעה, והיא התלבשה מהר ורצה אל האולם הגדול, קלה מדי וגם נוכחת מאוד, כאילו צמח גופה בלילה לארבע כנפי תבל, רגליה נטועות חזק יותר בקרקע וגם ראשה קרוב יותר אל השמים וגם משני צדיה היא נמשכת אל קצותיו של העולם. הנערות ישבו שם, רוקמות ואורגות ותופרות, כל אחת במלאכתה, והמורה המשגיחה חייכה אליה כאילו לא איחרה, ולרגע, רק לרגע, חצתה את ראשה המחשבה שהמבחנים כבר התקיימו, והמלך דחה את עלמה מעליו, ומי כעת המועמדת? עד מתי יהיו שם כולן?
אבל אף אחת מהנערות לא העלתה את הנושא, ובצהריים הלכו אל חדר האוכל וסעדו, ודיברו זו עם זו בנעימות, רק שקטות מעט יותר מהרגיל, והיא ישבה ושוחחה וחייכה ונשטפה באור מן החלונות הגדולים, ומדי פעם בלי הזמנה תקפו אותה רסיסי זיכרון מן הלילה, האצבעות המחוטבות שרפרפו על שדיה ואחר כך אחזו חזק, הנשיקות הקטנות המתוקות באחורי ברכיה, הלשון שליקקה את אצבעות רגליה וכאילו רחצה ומירקה את כל-כולה, ובאותו רגע התמלאה אור ודימתה לעצמה שכפי שהיא כרגע, היה נפתח לפניה ים סוּף...
ועם ההיזכרות התכווץ רחמה והמו מעיה כאילו הוא נוגע בה עכשיו, הבחור ההוא, הנער, האיש, מה הוא בכלל, פה דובדבן, עיניים יוקדות, נפשה בכפו, זר ומוכר.
האם יבוא שוב הלילה? שאלה את עצמה, אני אמות אם לא יבוא, חלפה בה מחשבה מוזרה והיא צחקה בתוכה כי כלל לא הרגישה כך, הרגישה כחתולה שבעה ושאננה ולא היה לה שום ספק שיבוא, ושום חלק בה לא זכר מהו מוות ומהו ייאוש. ובכל זאת חלפו בה המילים.
אבל כשהגיע סוף סוף הלילה, מהר ולאט, והיא שכבה במיטה ובועות התרגשות מתפוצצות בה, כבר התקשתה לחכות ותהתה איך הייתה שאננה כל כך, ולרגע ביקשה לשכוח אותו, לשכוח את כל הערגה הזאת ושוב לישון בשלווה בין סדיני הסאטן בלי דאגה של ממש מלבד גחמותיו של מלך ערטילאי. אבל עוד היא מבקשת להשתחרר ממנו והיזכרויות חטופות שוב כיווצו את רחמה: החיבוק האמיץ שאסף את כל כולה אליו עד שחישבה לטבוע בגופו החם, שאת ריחו שאפה מלוא ריאות ורצתה עוד, השפתיים המלאות שרפרפו על צווארה ובטוב לב אכזרי מצאו בדיוק את הנקודות שנשיקה בהן תצית עוד בעירה ועוד אחת. ואיך הבריש באצבעות את שערה וכמו השיב אותו לחיים אחרי שקמל מגעגועים לעלמה, ומלמל לעצמו בהשתאות: "זהב..."
לחלק הבא
