לחלק הקודם
ואף על פי שהייתה דרוכה לכניסתו ולא הייתה בה מחשבה אחרת מלבדו, לא הבחינה שנכנס עד שעמד בחדרה, שוב כאילו תמיד היה שם, והיא התמתחה לעומתו בשמחה והוא היסס רגע, כמחכה למוצָא פיה, וצל קל שבקלים חלף על פניו כשהיא לא אמרה דבר והוא קרב אל מיטתה בלי אומר ודברים. הוא שכב לצדה והיא היססה רגע לפני שהתחילה לגעת בו, רפרפה סולם מוזיקלי ממותניו במעלה עמוד השדרה שלו בקצות אצבעות ואחר כך בשפתיים שטעמו את עורו השוקולדי, וכשנאנח וגופו ביקש את אצבעותיה ואת לשונה העֵזה יותר, וכל מה שהטביע בה אתמול עלה ממנה אליו, להיכתב מחדש כמכתב תשובה בעור החלק שניחוחו משגע.
הם נרדמו כששדיה צמודים אל גבו ושפתיה בעורפו וידה על בטנו החמה, שכמו הקרינה שמש לתוך כף ידה, ומכף ידה זרמה השמש הזאת לעורקיה. שמש נוזלית. זהב, מלמלה אל עורפו והוא הושיט יד לאחור וחפן את ישבנה והצמיד אותה אליו, והיא זעקה. קודם לא ידעה שהתשוקה מכאיבה. והוא נפנה אליה והיא פישקה את רגליה ככל שיכלה, כמה שיותר, כדי להפסיק את הכאב, ולבסוף אמרה בקול שלא הכירה, שדמה קצת לקולו עשיר הצלילים, "בוא אליי..." והוא ציפה רגע למילה נוספת, שלא נאמרה, ואז פסק, "עוד לא," והושיט את ידו המרפאת ללטף ולשכך והיא עצמה את עיניה. "תסתכלי אליי," תבע, והיא פקחה את עיניה בכוח ונאחזה בעיניו גם בזמן שעוויתות העונג השתלטו.
ולמחרת כבר לא רצה אל האולם בבהלה אלא הלכה בצעדים כבדים, אחוזה קורי שינה וקורי עונג, וזקופה, כאילו כבר עכשיו היא המלכה. וכל היום זכר גופה את העונג, ושביעות רצון מנומנמת רבצה על עפעפיה. היא עשתה את כל מה שהיה עליה לעשות כמו מתחת למים, ורק בשיעור הריקוד בערב התעוררה פתאום, ובפיתולי המותניים ותנועות הירכיים סיפרה את כל מה שקרה לה בלילה, ולפתע הייתה רקדנית, והעדר היכולת הטכנית הרכין את ראשו בפני הנפש שביקשה לה ביטוי.
ובערב, במיטה, נעשתה הציפייה מתוחה ומענה. היא לא ידעה למה, אך חשה שדבר מה השתנה. בה, באוויר שהתעבה, בתדרים שהקיפו אותה. וכשהוא הופיע, הרגישה את השינוי גם בו. חיבוקו היה נואש. "זאת הפעם האחרונה שלנו," אמר. "מה?!" נרעשה. "מה פתאום! אתה לעולם לא תפסיק לבוא אליי! אתה לא יכול!"
"אני אפסיק," הוא הדף את ידיה הנשלחות אליו, אבל מיד אחר כך התנפל עליה בנשיקות. "אני לא אבוא יותר."
"אתה תמות ולא תפסיק לבוא אליי," היא ניסתה לסטור לו, לצבוט אותו, והוא הצליח איכשהו לחמוק אבל פתאום חדר אליה, חלק ומטריף, והיא לא להתענג רצתה עכשיו אלא לריב, לכעוס, היא לא תיתן לו לצאת, היא לא תיתן לו לצאת לעולם... אבל לאט לאט כבשה אותה הנעימות שבערסול, וכל תנועה שעשה בה צבעה את קצות עצביה בדבש.
"אתה ממלא את כולי," לחשה לו.
"כולי בך," השיב לה בעיניים רטובות.
ואחר כך נשאר בתוכה ללא תנועה ודמעותיו זלגו על לחייה והיא ליטפה את ראשו, מתחזקת בתחושה, באמונה, שהוא ישוב אליה, שלא יוכל שלא לשוב.
"תשאלי אותי..." התחנן בקול חנוק לתוך כתפה, "תשאלי." והיא לא הבינה וכשהרים את ראשו הביטה בעיניו בשאלה ונישקה את שפתיו בחום אך הוא הבין שלא יזכה לגאולה שהוא מחפש ושפתיו היו קפוצות וללשונה המגששת לא נפתח הפתח. "אני לא אבוא יותר," חזר, "זאת הפעם האחרונה."
לחלק הבא
