לחלק הקודם
ג. המלכה
כשהודיעו לה שהיא נקראת אל המלך, עלה בה חוסר סבלנות. מה לה ולמלך עכשיו, למי יש פנאי לחשוב כעת על המלך, כשנער הזהב שלה עזב אותה, והיא מחלקת את זמנה בין השתדלות לא לחשוב עליו לבין התמכרות לזיכרונות, בין כעס לבין השאלה, למה? ובזמן הנותר היא מבטלת את כל זה, הרי הוא יבוא גם הלילה, כרגיל, הוא לא יוכל שלא לבוא. ועכשיו היא צריכה ללכת אל המלך, ואם הוא יבוא לא ימצא אותה!
כל היום הכינו אותה הזקנות, חפפו את שערה, עיסו את עורה בשמנים ודיברו ביניהן בקולות מהוסים על המלך, על הכבוד שנפל בחלקה, והיא החליקה מבין ידיהן, מתוחה וקופצנית. "היא מתרגשת... אל תדאגי חביבתי, המלך יקבל אותך, הוא עייף מחיפושים," ניסתה אחת הזקנות להרגיע, והיא גלגלה את עיניה. אפילו לא אכפת לה שידעו שהמלך לא מעניין אותה, לא אכפת לה מה יקרה לה, מה יעשו לה.
ובערב, כשהלכה בין שני סריסים, נזכרה בעלמה שהלכה כך לפני כמה ימים שנדמו כנצח, ועלמה הגיעה עד כתפיהם אך היא הלכה אתם ראש לצד ראש, ולכסנה מבט אל הפנים החתומים.
הכניסו אותה לאולם גדול וסגרו מאחוריה את הדלת. בירכתי האולם ישבו נגניה של תזמורת קטנה, בגדיהם מעוטרים זהב, ולפניהם עמדה זמרת בסבר פנים רציני והמתינה לבוא הרגע שלה. המלך ישב מוגבה על גבי במה קטנה, על כס מלכות, עטוי גלימה לבנה. הוא נראה קטן. היא יכלה לראות רק את פניו ואת ידיו המבצבצות מתוך הגלימה, וידיו נראו קטנות וחלשות.
"רקדי," החווה בידו ומוזיקה החלה מתנגנת. היא לא הביטה במלך, אלא בנגנים ובזמרת, שכשהתחילה לשיר נהרו פניה אור בכל הצבעים. הם ידעו היטב ערגה מהי, ומהם תחנונים, מהו היופי המפואר שבתשוקה, וסיפרו אותם בכל צליל. והיא סיפרה אותם בגופה, בפיתולי גווה, בידיה הקוטפות שושנים מן השמים ומתוות גלים, באגנה המשרטט את סימן האינסוף, ולא הביטה כלל אל המלך, גם לא כשקרבה אליו בריקודה ושרטטה את הערגה אל מול פניו. כשסימן המלך שיפסיקו לנגן ויוציאו כל איש מעליו נותרה עומדת מולו, מתנשפת, וכשאסף אותה לתוך גלימתו הבהב גופה, נדלק כי גוף הוא גוף ומגע הוא מגע, וכבה כי לא היה זה הגוף הנכון והמגע הנכון, וכי ידיו של המלך היססו וההיסוס הרגיז אותה, ולשונו שגיששה אל פיה הייתה קרה ורכה מדי, אבל כשאחז בשדה נפלטה מפיה אנחה עמוקה והיא נצמדה אליו, והוא נרעד מהתרגשות, הפשיל את הגלימה והושיב אותה עליו על כס המלכות, והם נעו על הכס בשקט באולם הגדול, הדומם.
[לחלק הבא]
