[לחלק הקודם]
בארמון ריננו שהמלך בחר לו את הנערה הבעייתית ביותר. ומה רע היה בעלמה! המלכה הייתה תמיד לא מרוצה, היו לה גחמות משונות וצריך היה להשיג בשבילה כל מיני דברים. למשל, אפרסק רך ועסיסי, ואת כל האפרסקים שהביאו לה – פסלה. וחם היה לה ותמיד היו הסריסים צריכים להשיב עליה רוח במניפה, וחשה לא בטוב והיו לה כל מיני חולשות.
והיא, לא אכפת היה לה מה אומרים עליה בארמון, עייפות כבדה כיסתה אותה כל העת כשמיכה אטומה, ונדמה היה שכל כמה שלא תישן, העייפות אינה מרפה. והטעם בפיה, מתכתי, ושום אפרסק בעולם לא יכול להמתיק את חכה.
כעבור כמה חודשים בצבצה בטנה מעט וכעת הייתה העייפות מענה פחות והיו גם תזוזות בבטנה והיא הייתה קשובה אליהן וכמו על כורחה הייתה מתחייכת כשחשה בהן, והמלך היה ממהר אליה ומניח יד על בטנה והם היו מחייכים יחד מתוך הבנה ושותפות. וגם כשנגע בה בלילות כבר ניעור אליו גופה אחרת, ככלי העונה לכלי אחר שכבר הסכין לנגן עמו יחד, וכוון לנגן אתו בסולם אחד.
בנה נולד בדיוק בזמן שחזו רופאי הארמון והמיילדות, ודומה שבא לעולם בדרך הקלה ביותר שבאפשר; אם כי בזמן הצירים הייתה עוקרת את עיניו של מי שהיה אומר לה כך. היא לא הבינה איך כתר המלכות, הארמון, המלך, אינם יכולים לגונן עליה מכאבים קורעים כאלה, כאבים של חיה הכורעת בשדה; כאילו נשלפה מתוך חייה - כריות המשי, המוזיקה השקטה, המשרתים - אל ג'ונגל פראי והיא לא תשרוד בו, לא תשרוד-
"הנה הראש!" קראה המיילדת, "תלחצי!" והיא לחצה את ידו של המלך וצרחה ואיכשהו זה התרחש, וזה לא היה אחרון הכאבים, אבל בכאבים הבאים כבר היה מונח על חזה תינוק שלם להפליא, שאצבעותיו הארוכות ושפתי הדובדבן שלו העירו בה זיכרון עמום, ומצחו הגבוה עורר בה השתאות: קטן כל כך, לפני רגע עוד שכן בתוכה, וכבר אדם שלם כל כך! והיא נישקה את המצח המוכתם בנוזל לבן ולא אכפת היה לה, הוא השרה עליה שלווה.
שלושה ימים באו היועצים אל המלך והמלכה ובידיהם מגילות קלף ארוכות שרשומים עליהן כל השמות בממלכה, אך המלכה פסלה את כל השמות, הם לא התאימו לבנה היפה. לבסוף, כשהיום השלישי נטה לערוב וגם המלך הסבלני החל להראות סימני קוצר רוח, אמרה המלכה: נהרוּ.
"סליחה?"
"אני רוצה לקרוא לבננו נהרו, כי כבר ברגע שנולד, פניו נהרו."
וכך היה, נסיך הממלכה נקרא נהרו, ומשתה השם שלו נערך ויום חגו נקבע, וברחבי הממלכה כבר החלו מעניקים את השם הזה, החדש והמשונה, לתינוקות שנולדו אחריו.
אורו של נהרו שטף את המלך והמלכה ורק לעתים נדירות הניחו למשרתים ולאומנות לטפל בו. כשהחזיקו אותו בזרועותיהם ירדה עליהם שלווה. ודומה שנהרו היה מלא אהבה, והוא שהרגיע וערסל והרעיף, ולא להפך.
[לחלק הבא]
