[לחלק הקודם]
כשמלאו לנהרו שנה, וצורתו כבר צורת ילדון שתווי פניו ברורים והוא עומד זקוף ומתהלך ומדבר מעט, ערכו משתה נוסף, גדול וחגיגי. ולמלכה הייתה תחושה רעה. פחד עלום לפת את לבה. היא חשה שהמשתה יסמן את סופה של תקופה. "אולי לא נערוך חגיגה גדולה כל כך," דיברה על לבו של המלך. "אולי רק בחוג המשפחה? אני חוששת שכל הממלכה תראה ותחמוד את יופיו של בני... והרי יש גם אנשים רעים..."
"אנחנו מוכרחים לערוך חגיגה מפוארת. עיני כול נשואות אלינו," אמר המלך בנימה רכה ומשכנעת. "ואל תחששי מאנשים רעים, הרי הארמון שמור היטב!"
אבל יש אנשים שמסוגלים להופיע כך פתאום בלי לעבור את השומרים, כמעט אמרה המלכה ובעצמה לא הבינה מדוע עלתה בה המחשבה הזאת, ועל מה היא מדברת.
החגיגה נערכה ויופיו של נהרו סנוור את הכול. המלכה אחזה אותו בזרועותיה כמעט כל הערב, וכשיצאו כולם במחולות הסתחררה והוא בזרועותיה, כאהוב קטן. כה יפים היו המלכה ובנה שחייכו זה אל עיני זה, שכל הרוקדים סרו מדרכם ורק עמדו סביבם במעגל והביטו. וכאשר בסוף הריקוד הצטרף המלך אל המעגל הקטן שלהם ושלושתם התחבקו, היה אושרם שלם.
בלילה התעוררה המלכה לפתע כאילו שמעה רעש, אך שום קול לא נשמע. בתוך לאות הגוף המסופק שהרדימה אותה אחרי שהתעלסה עם המלך, ניעורו פתאום צביטות כמיהה שכבר שכחה, רסיסי זיכרונות שהפעימו והביכו אותה והיא מיהרה לדחותם מעליה. היא מיהרה לקום, את רגליה תחבה לנעלי הבית הצמריריות בחיפזון ואת החלוק עטתה על גופה תוך כדי הליכה, שנעשתה ריצה קלה, לחדר של נהרו.
כשהגיעה לשם כמעט פרח לבה מן החזה. ליד עריסתו של נהרו עמד איש. לא, נער. הוא נפנה אליה. איש. עיניו יוקדות. האם היא מכירה אותו? היא התקרבה בחשש והעיניים היוקדות התחלפו פתאום בעיני אהבה. "תתרחק מהבן שלי, אקרא לשומרים," אמרה בקול חנוק והתקרבה, לעמוד ליד נהרו, לחצוץ בינו לבין האיש, שאין לה פנאי עכשיו לחשוב מי הוא ומה הוא לה.
פניו של האיש נחתמו. "וממי את מבקשת זאת?"
"סליחה?"
"אל מי את מדברת? לא פנית אליי בשמי."
היא אבדה בפרוזדורים של אי-ידיעה. ומוכרחה היא להגיע, להגיע אל בנה.
"שלושה לילות, המלכה," אמר והתקרב אליה ולרגע גאה בה רחמה והיא נזכרה: אני אמות אם לא תיגע בי.
"שלושה לילות אתן לך לגלות את שמי, ובתומם אקח אתי את בני."
היא פתחה את פיה להזדעק, למחות, אך המבט שתלה בה – מבט תמים, סבלני, פתוח – האלים את כל מחאותיה. את בנו. נהרו, בנו.
[לקטע הבא]
