[לחלק הקודם]
היא חשה אל הספרייה ושם מצאה את מגילות הקלף שהביאו לה כשנהרו נולד, וקראה את כל השמות, וככל שקראה כן גבר ייאושה, היה נהיר וברור לה לגבי כל שם ושם שאין זה שמו, וככל שהמשיכה חשבה שלא ייתכן שהוא נקרא בשם רגיל כשמם של בני אדם רגילים, וחרדה גאתה בה, נהרו שלה אבוד.
ובלילה הוא שב ועמד ליד העריסה והיא עמדה והביטה בו, ולנוכח מבטו השואל הנידה בראשה בשלילה ובלעה את היובש הצחיח בגרונה, והוא השפיל מבט מאוכזב ואז הביט אל נהרו וחייך.
בלילה השני, נואשת, ניסתה לשחדו וליד עריסת בנה ניגשה אליו והסירה את חלוקה ולקחה את ידו החמה אל שדה, והוא נאנח וליטף והביט בה בערגה, בציפייה, אך משלא אמרה דבר סילק את ידו בעדינות, נישק את פטמתה וכיסה שוב את גופה בחלוק.
ביום השלישי, בלי לדעת מדוע, ואולי מתוך בדידות, הלכה לבקר את עלמה. את נהרו החזיקה בזרועותיה והלכה אל הכפר בשביל כמו בת העם, לא רצתה לבוא בכרכרה מפוארת מוקפת בפמליה של מלכה.
עלמה לא נישאה, וחזרה לגור בבית אביה כמו לא יצאה משם מעולם. עדיין נראתה כנערה ותלתלי הבקבוקים שלה קיפצו בעליזות. בהתחלה נראה שהיא חוששת לנהוג קרבה במלכה, אבל מתיקותו של נהרו, ורצונה של המלכה שיהיו קרובות כמו פעם ודבר לא יחצוץ ביניהן, חיממו במהרה את לבה והיא נעשתה לבבית כשהייתה.
"אני צריכה לשאול אותך משהו, על השלב האחרון," אמרה המלכה ופניה של עלמה נחתמו.
"סליחה, זה פשוט חשוב לי לדעת..."
"זה לא שאני לא רוצה לספר לך," אמרה עלמה. "אלא שאני עשיתי משהו שאסור היה לי לעשות, את מבינה, עשיתי דברים שחשבתי שהם חלק מהשלב האחרון אבל הם לא היו קשורים אליו באמת, ובגדתי, לכן המלך לא רצה בי."
"וידעת..."
בפניה של עלמה התחרה הפחד עם הסקרנות.
"את שמו?"
"בוודאי," נשפה עלמה בהפתעה, "בוודאי שידעתי את שמו."
והמלכה הניחה את ראשה על ראשו המתוק, הניחוחי, של נהרו והתעצבה אל לבה, כי רק עכשיו חשה כמה בלתי אפשרית היא השאלה, ואפילו חברה טובה כמו עלמה שהייתה פעם קרובה כל כך, בשר מבשרה, לא תוכל לגלות לה דבר פרטי כל כך, והלילה תצטרך לעמוד מולו לגמרי לבדה, ושום איש ושום דבר בעולם לא יוכל לעזור לה.
[לקטע הבא - והוא האחרון]
