לחלקים הקודמים:
ראשון
שני
שלישי
רביעי
חמישי
שישי
שביעי
שמיני
תשיעי
ד. יסמין
בלילה השלישי, ברגע שנרדם המלך כבר החליקה את רגליה אל הנעליים ועטתה את החלוק והלכה להמתין, מתוחה ומרוקנת, ליד עריסתו של בנה. והוא לא הופיע כבדרך קסם; הוא נכנס מבעד לדלת, עייף ועצוב. נראה שנעשה מוחשי יותר, אפשר היה לראות שהוא איש צעיר ותווי פניו קבועים פחות או יותר, והוא גבוה ודי רזה. הוא התקרב והושיט לה יד, וצער בעיניו.
"הלילה אקחנו."
"קח גם אותי, אני לא יכולה להיפרד ממנו. לא אכפת לי לוותר על הארמון, על האוצרות. לא אכפת לי כלום. קח את שנינו, אנחנו משפחה."
עיניו התרחבו. הוא לא ציפה לזה. אבל כעבור רגע נאנח. "איני יכול לקחת גם אותך."
"קח אותי," הפצירה, ליטפה את לחיו וכבר קרובה כל כך הייתה אל שפתי הדובדבן, אל נשימתו המתוקה. "או תישאר אתנו בארמון, אני אכין לך דירה סודית, המלך לא ידע. תוכל לראות את נהרו כל יום!"
"ואותך... בכל לילה..." הוא נשף אל שפתיה בערגה.
"כן," ליקקה את שפתיו ואחר כך נשכה והוא הצמיד אותה אליו בחוזקה.
"אי אפשר," לחש לתוך צווארה. "יש כללים. או שתאמרי את שמי, או שאקחנו ואלך."
כאב התשוקה פעם בה חזק כל כך שפחדה, כעת גופו על גופה והם מקלפים מעליהם את חלוקה ואת בגדיו, אבל אחר כך יותיר אותה טבועה בחושניותה שלה, והיא תשכח, והיא לא תציל את בנה...
וכשהיה בתוכה, קרוב מכל קרוב וזר מכל זר, והיא הביטה לתוך עיניו ושילבה אצבעותיה באצבעותיו והתמסרה לעונג שהוא ידע להעניק לה ולכמיהה שעורר בה, והדמעות נקוו בעיני שניהם, הפצירה בו, "תגיד לי...", ובעיניו עלה הנוגה.
"אור."
"מה?"
"קוראים לי אור."
הוא נשק לשפתיה בעדינות.
"אור..." טעמה את שמו.
"יסמין..." חייך אליה.
בבוקר התעוררה יסמין לבדה ליד עריסתו של בנה נהרו הישן. כשליטפה את לחיו של בנה והביטה בפניו השלווים ובשפתי הדובדבן הנרעדות מתוך חלום, הבזיק בה זיכרון של רגש אחר. ומעתה תהיה ספונה בתוך חייה בבטחה יחסית, אבל תמיד תתגעגע. אור שלי, התוותה בשפתיה בלי קול. ומתוכה שמעה את קולו עונה לה: יסמין.
