הספרים שמכירים אותי
אובססיה זה שם של בושם/ אריאל להמן אמה/ ג'יין אוסטן ג'יין אייר/ שרלוט ברונטה הדרמה של הילד המחונן/ אליס מילר הנה אני מתחילה/ יהודית קציר מי יציל את תנינה/ נורית זרחי מישהו לרוץ איתו/ דויד גרוסמן עין החתול/ מרגרט אטווד פרקי חיים של דובין/ ברנרד מלמוד קפקא על החוף/ הרוקי מורקמי שתהיי לי הסכין/ דויד גרוסמן תקוות גדולות/ צרלס דיקנס
קשר כזה, כמו שבינינו (סיפור) 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11
בספר "נחלה" של רוזינה ליפי, זה שדיברתי עליו בתוכנית של הדסה וולמן, יש אישה אחת, איכרה, שמפנטזת כביכול על משהו צנוע ולא קשה להשגה: היא לא חולמת על גבר אחר מלבד בעלה, היא נהנית כל כך לבלות עם ילדיה, היא רק רוצה את השהות להתענג על נוכחותם, והחלום שלה הוא שבעלה יגיד לה: "החציר יחכה" ויתפנה להם זמן ביחד. אבל היא יודעת שהחציר לא יכול לחכות.
לדעתי רוב החציר של היומיום שלנו (שאיננו איכרים וכו') כן יכול לחכות, אבל לעתים מכה בי העובדה שאנחנו לא מבלים את זמננו בעירום ובהתלטפות אינסופית, כאובדן של ממש. ואז אני נזכרת: בוודאי שזה אובדן. בוודאי שזה עצוב. אחרת האנושות לא הייתה ממציאה מיתוס של "גירוש מגן עדן".
ותרומתה של חברתי אריאל – מי אמר ש"בעצב תלדי בנים" מתייחס דווקא לכאבי הלידה? אולי הוא מתייחס לקשות היום הכרוכה בגידולם, לאינספור המטלות (ולמי שראה "בייביז" – נמיביה קצת קרובה יותר לגן עדן. מצד שני לא ראיתי שם התלטפויות. ולא ראיתי שם גברים).
ואם הם לא היו אוכלים את הפרי, יכולנו עוד לישון מתחת לעצים...
ומה אם היינו ישנים בצל העצים
בזמן שנשאר
זוג אוהבים על מצע בגדים בלויים
זוג מתחילים
תחת הרקיע המשתרע
כמוהו עצלים
(דברים כה רבים השתנו)
יותר טוב מכל ארמונות השיש
מזהב ואוצרות
ענפים ועלווה ישמרו עלינו
מפני רוחות רעות
אהיה לך גבר או ילד
כמצוותן של התשוקות
(דברים כה רבים השתנו)
בגנינו הפרועים
כל כך הרבה פרחים
כל כך הרבה
באור הכתום
זמן רב גופינו מעורבבים
זמן רב
אין דבר שצריך לדבֵּר בו
אין דבר מדאיג
מראָה כדי שתוכלי להתאפר
אוהֵב אותך בכל זאת
אף אחד לא רואה אותנו
איש גם לא ישמע
בגנינו הפרועים
כל כך הרבה פרחים
כל כך הרבה
באור הכתום
זמן רב גופינו מעורבבים
זמן רב
בזמן שהעולם מפטפט
על דברים לא חשובים
היינו יכולים לישון
בצל העצים
בזמן שנשאר
וזה מזכיר לי גם עוד שיר של אהוד בנאי, שיר יפה ועצוב: