בזיכרונותיה של סימון דה בובואר (בימים אלה אני עורכת את תרגומו של ניר רצ'קובסקי ל"זיכרונותיה של נערה מחונכת") מוזכר לראשונה ז'אן פול סארטר בנונשלנטיות גמורה, ברקע, כחבר ללימודים וכחבר של מישהו שהסעיר את סימון והיה חשוב לה. אני הקוראת יודעת: האיש הזה שעכשיו הוא ברקע, יהיה יום אחד במוקד, במרכז. ואני מתה לגלות איך זה יקרה. והרי בחיים זה ככה, לא? מישהו שעתידה להיות לו בחיינו חשיבות מכרעת, מופיע פתאום, הרבה פעמים ברקע, ליד מישהו אחר, שנדמה שבאותה תקופה שהוא החשוב, או סתם נמצא בסביבה בלי ששמים לב אליו ממש, עד שהכול משתנה כל כך, כל כך.
יש לכם סיפורים כאלה?