עוד לא גמרתי לקרוא את "ארצ'לי" של אלזה מורנטה, אבל הסוף הולך ומתקרב. ורציתי כבר עכשיו להגיד שאפשר לקרוא וללמוד עשרים קורסים על לקאן (ומי שאמיץ או מזוכיסט - לקרוא את לקאן עצמו), על הדיאדה (זוג) הקסומה אם-ילד ושבירתה עם היכנס "החוק" והסדר הסימבולי, אבל בעיני תמיד עדיפה ספרות מתיאוריה ועדיפה חוויה מטענות, ועוד לא פגשתי יצירה ספרותית שהמחישה כל כך, עד לפרטי הפרטים החושיים והחושניים, את גן העדן של יחסי אם-ילד בילדות המוקדמת, ואת הגירוש המכאיב ממנו. כדרכה של ספרות (או שזו אני האופטימית שמקווה שדרכה של המציאות רכה יותר) הגירוש הוא קיצוני, כי הילד, מנואלה, המגורש מגן עדן אהבתה של ארצ'לי אמו, לא זוכה להיות נאהב יותר לעולם.
הספר נוגע בכל מיני נימים דקים של רגש וחוויה, והצליח להזכיר ולהחזיר לי בעוצמה את הימים שבהם אמא שלי הייתה אהבת חיי, שבהם הייתי מתעוררת בבוקר ושומעת אותה מקרקשת בכלים במטבח, והייתי מתמלאת אושר להתעורר אל נוכחותה ואל קיומה בעולם.
והערה בהקשר אחר. שנים רבות "ספר" היה בשבילי ספר בסדרת הספריה החדשה של מנחם פרי. הפונטים, העיצוב של הסדרה הזו הם מה שראיתי לנגד עיניי כשחשבתי על ספר. כשאני קוראת את ארצ'לי אני נזכרת בסיבה לכך. וגם זה מתקשר לילדות: כשהייתי קטנה, הייתי מדמיינת שאני יושבת בתוך שדה חיטה גדול. אבל איזה סוכן אויב של הדמיון שלי היה פוער לי בורות בשדה החיטה, ומקלקל לי אותו, ואני הייתי עובדת קשה כדי לתקן את הבורות ולהשלים את השדה. ככה זה בספרים שלא מתורגמים ולא ערוכים מספיק טוב ושיש בהם טעויות הגהה ואפילו טעויות עימוד: זה לא שאני רוצה להיות סנובית פיינשמקרית, אבל אני מפליגה עם הספר לעולם אחר, וכל דבר כזה שעוצר אותי, פוער לי בור בשדה הדמיון ומפיל אותי בחבטה.
יש סדרות אחרות בהוצאות אחרות שהן מוקפדות, אני לא מנסה לומר שאך ורק מנחם פרי. אבל אני זוכרת לו חסד נעורים ואת החסד של עכשיו, ומתמוגגת מן המושלמות של "ארצ'לי" (מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, עורך התרגום: מנחם פרי, עוזרת לעורך ומתקינה: מירי צפריר), שאין בו תו אחד שאינו במקומו.
