בעודי נוסעת הביתה פתאום נורא התחשק לי טחינה. טחינה ולחם טוב כזה, מחיטה מלאה, שהקשה שלו פריך. לקח לי קצת זמן להיזכר שאלה הטחינה והלחם שהיו נותנים פעם בווילג' גרין, שעכשיו הוא ברחוב יפו בירושלים אבל פעם הוא היה ליד בצלאל הישן במבנה ירושלמי יפה, ואחר כך היו שני סניפים ובסוף נשאר רק זה של יפו, וכל האווירה בו השתנתה בד בבד עם עליית המחירים והמנהג המשונה לשקול את הסלט כדי לתמחר אותו. עכשיו את הרטבים הם נותנים במשורה וכל סועד מקבל בקופה לחמנייה עגולה אחת, אבל אז, בבצלאל, מי שקנה סלט היה יכול לגשת בחופשיות לשולחן עם הלחם והרטבים והטחינה ולפרוס מהלחם הטרי שניחוחו משגע. וישבתי שם הרבה כשעבדתי במרכז העיר, בעיתון ירושלים ואחר כך בברליץ, עם כל מיני חברים וגם לבד, אבל הטחינה שהתגעגעתי אליה עכשיו ולא הבנתי למה יש לה טעם של חירות, הובילה אותי לפגישה מסוימת, בסניף הישן של בצלאל, עם ג' חברתי היפה והקצת-נערצת, שכן רגלה כבר הייתה נטועה בכמה עולמות שאני עוד רק גיששתי לעברם בבהונות, והיא הייתה יפה כל כך והתלבשה יפה כל כך, כמו אמא שלי כשהייתי קטנה ומאוהבת בה. ואני זוכרת אותנו מדברות וחוטפות התקפת צחוק בלתי נשלטת, עד כדי חרחורים, למרות שכבר התחילו לנעוץ בנו עיניים; ורק בסוף מסע ההיזכרות אני מגיעה לדיאלוג הזה, שאולי התרחש באותה פגישה ואולי באחרת, אבל זה היה עם ג', שם בבצלאל; שאני באתי והיא שאלה מה שלומי, ואמרתי לה בשמחה ובהשתאות שאני מרגישה חופשייה. והיא אמרה, "איזה כיף לך שאת מרגישה חופשייה, אני מרגישה שאני כבולה בשלשלאות."
