אין כמו ספרייה לעורר בי את אותה תאוות ילדות ונעורים לבלוע את כל הספרים, את כל העולם באמצעות הספרים. ומשבחרתי כבר שלושה, אני משתהה ליד המדפים עוד קצת, מתאבלת על מה שלא נבחר ועל מה שעוד לא התגלה. חנויות ספרים לא משפיעות עליי כך, אולי בגלל נטייתי להאמין שאת הדברים רבי-הערך לא אמצא במחוזות החדש והעכשווי.
ובצאתי מן הספרייה על פני הרחבה מסבירת הפנים של היכל התרבות, אני רוצה לבלוע גם את העיר הזאת, סוכרייה עטופה בצלופן של פארקים ושמש מיטיבה, להטביע בה חותָם של חוויות וסיפורים כפי שהטבעתי במשך שנים בירושלים. ואולי כבר תורה של בתי שתלך ברחבה הזאת וילקוט על גבה, ואילו רצונות ימלאו את לבה?
* *
את הדברים האלה כתבתי בפנקס בצאתי מן הספרייה, ומאז שובי הביתה אני מוסיפה:
התאווה לקרוא את ספרי הספרייה למרות הספרים הרבים בבית שמחכים לקריאה.
ולאכול את הילדה המאוד כאן-ועכשווית שעוד לא מסתובבת בעיר עם ילקוט, שמדהימה אותי במתיקותה ונותנת לי נשיקות.
