מאז שהתקינו לנו על הגגות בשכונה דוּדֵי שמחה, החיים נהיו שמש וחיוכים. אם חושבים על זה, שמחה חשובה הרבה יותר ממים חמים. כבר בבוקר, בין הררי הכביסה והכלים האינסופיים ובלחץ של לארגן את הילדים לגן ולבית ספר ולהספיק לחטוף איזה קפה ומשהו לאכול, תומס, שפניו נהיו חלקים פתאום כאילו הוסר מהם איזה מעטה של אפרוריות, נותן לאשתו פאולה טפיחה שובבה על הישבן האגסי שלה, והיא מחייכת חיוך שהעייפות הולכת ונושרת ממנו, נזכרת בעצמה. אולי היום היא תלבש את המכנסיים האדומים. מחלק העיתונים בחוץ מניח כל עיתון על המפתן בזהירות, כבר לא משליך אותם שייפלו היכן שייפלו. והחתולים, למרות שיש להם את זה טבעי, מתכרבלים על הגג קרוב לדוד, לספוג כמה שיותר.
בתיה, שלא צריכה למהר לשום מקום, עומדת בחלון ומביטה אל מטוס החולף בשמים, והפעם המחשבה על הטיול הארוך באירופה שמעולם לא עשתה ואולי לא תעשה, והנסיעה באוטוסטראדות במכונית שכורה, ידה על עורפו של אהובה הנוהג, לא מעלה בה דמעות אלא שמץ חיוך. מי יודע, אולי באיזו דרך אחרת, לא צפויה, חלק מהחלום הזה עוד יתממש.
[תלמידה מקסימה שלי קראה בטעות את שם הסיפור "דוֹדִי שמחה" כ"דוּדֵי שמחה". ובזכותה...]
