בזמן האחרון קורה לי הרבה שמגיעים לידיי ספרים שאני צריכה לקרוא, ספרים שעוסקים בדיוק במה שמעסיק אותי או מספקים לי משהו שאני צריכה.
לפעמים אני חושבת על כמיהות וחוסרים, שיש איזו נטייה – גם אישית שלי וגם תרבותית, אני חושבת – לראות בהם "טעות": למה להיתפס לפנטזיות במקום לקבל את המציאות ולשמוח בה. נגיד, כמו ב"תקוות גדולות" של דיקנס: ילד ששאף למקום אחר, למעמד אחר, ובסופו של דבר הוא די נענש על זה. אבל לפעמים יש הזדמנות לראות בפרספקטיבה של זמן, שאדם מגיע למקום שרצה, ובאמת זה נכון לו ומשמח אותו (ולא רק מפנה מקום לשאיפה חדשה במירוץ אינסופי), ואז זה נותן בדיעבד איזה אישור לכמיהה שהיתה.
ובהקשר הזה שמחתי מאוד למצוא את הקטע הבא ב"לאכול להתפלל לאהוב" מאת אליזבת גילברט (תרגום: יעל סלע-שפירו, הוצאת כנרת):
מחשבותי נודדות למשהו שקראתי פעם, משהו שזן-בודהיסטים מאמינים בו. הם אומרים שעץ אלון נברא מצירוף של שני כוחות בו זמנית. ברור שהכול מתחיל מהבלוט, הזרע שטומן בחובו את כל ההבטחה וכל הפוטנציאל, שגדל לעץ. את זה כולם יודעים. אבל רק מעטים מבינים שיש עוד כוח שפועל כאן – העץ העתידי עצמו, שרוצה כל כך להתקיים עד שהוא מושך את הבלוט לקרוֹם צורה ממשית, וכמיהתו היא שיונקת את הזרע מתוך הרִיק, מנחה את ההתפתחות מהאַין ועד בגרות. במובן זה, אומרים הזן-בודהיסטים, עץ האלון הוא שיוצר במו כיסופיו את הבלוט שממנו הוא נולד.
אני חושבת על האישה שנעשיתי בזמן האחרון, על החיים שאני חיה עכשיו, ועל איך תמיד רציתי להיות אישה כזאת ולחיות חיים כאלה, חופשיים מהעמדת הפנים המגוחכת שאני מישהי אחרת ולא עצמי. אני חושבת על כל מה שסבלתי לפני שהגעתי הנה ותוהה אם זו היתה אני – כלומר אני השמחה והמאוזנת [...] שמשכה קדימה את האני השנייה [...], היא שאמרה כל הזמן: "קדימה – תגדלי! תשתני! תתפתחי! בואי לפגוש אותי פה, במקום שאני כבר קיימת בו, שלמה ובוגרת! אני צריכה שתגדלי אלי!"
