לא צריך הרבה בשביל לעורר בי את החשק לצפות בסרט. מספיק שיהיה שם סיפור אהבה, ושהוא יתרחש באיזה נוף אירופאי, ושישמעו שם כמה שפות שאינן אנגלית אבל יש לי סיכוי להבינן מעט (כלומר, צרפתית כמובן, וגם ספרדית ואיטלקית). ב"העתק נאמן למקור" ראיתי טוסקנה, אישה יפת מחשוף, גבר ששערו מאפיר, שיחות ידעניות על אמנות (העתק מול מקור), ומיד התכוננתי בשמחה לצאת למסע.
אישה שיש לה חנות עתיקות מזמינה לחנות שלה סופר אנגלי שספרו על העתק ומקור באמנות תורגם לאיטלקית והוא בא להרצות באזור מגוריה בטוסקנה. הוא מגיע לחנות והם יוצאים למין דייט-טיול בטוסקנה ומתפלספים על אמנות ועל החיים בשלוש שפות. הטוויסט מגיע בבית קפה קטן, כשהוא יוצא לענות לשיחת טלפון ובעלת המקום מתחילה לדבר עם האישה באיטלקית שוטפת על "בעלה" שזה עתה יצא החוצה. האישה אינה מעמידה את האיטלקייה על טעותה, ומתחילה להתלונן על אותו בעל. כשהוא נכנס בחזרה, היא מכניסה אותו למשחק ומאותו רגע ואילך, הם רבים את הריב של האישה עם בעלה לשעבר, אבי בנה, שלו נישאה באותו יום לפני חמש-עשרה שנה. תכסיס תיאטרלי מעניין, אבל לא עובד. לא ברור למה האנגלי מסכים להיות עם האישה הכועסת הזאת. לא ברור אם המטענים שיש לו (הוא נשוי? גרוש? רווק?) תואמים את שלה ואם גם הוא מעבד רגשות כלשהם באמצעות המשחק הזה. אבל הוא, בזעף ובקור, משתף פעולה.
הסרט עורר בי מחשבות על נושא שבזמן האחרון חשבתי עליו וגם דיברתי עליו קצת עם חברים, חופש פנימי וחופש חיצוני. ואיך זה שלפעמים דווקא כשהחופש החיצוני – חופש התנועה, החופש לעשות ככל העולה על רוחך – מוגבל, החופש הפנימי דווקא מועצם. הסרט הזה המחיש כל כך את הניגוד הזה. הנה גבר ואישה שהעולם בכף ידם: דייט ראשון עם מישהו/מישהי מושך/ת וחדש/ה לגמרי, טוסקנה היפהפייה, מוזיאונים, בתי קפה, מסעדות, יין אדום, יום שלם או לפחות כמה שעות של חופש מוחלט. ומה הם עושים עם הזמן הזה? רבים ריב בן חמש-עשרה, ריב שמתעלם לגמרי מכל החדש בסיטואציה. העתק נאמן למקור, במקום לייצר מקור משל עצמם או אפילו לשים לב לקיומו.
אם הסרט מעורר מחשבות כאלה, אז הוא בכל זאת לא רע, תגידו? אבל הבעיה היא שסרט שבו בחור ובחורה, או גבר ואישה, מתהלכים ברחובות אירופיים ומדברים שיחה אינטלקטואלית שבתוכה רוחש כל המתח שבינו לבינה, כבר נעשה פעם אחת ובעצם פעמיים: "לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה" (והקרבה ל"לפני השקיעה" בולטת מאוד, לא אספר הכול כי זה ספוילר). ולעומת זאת, ב"העתק נאמן למקור", השיחה לא מספיק מעניינת מבחינה אינטלקטואלית ולא מספיק משכנעת מבחינת הדינמיקה הרגשית.
ובכל זאת, היו בסרט כמה דקות, ודמות אחת, ששוות את הכול: זוג אחד מבוגר יותר, שחלפו ברחוב והאישה משכה אותם לתוך הריב. הזוג הזה מופיע עם הטעיה: הם הולכים זה לצד זה והגבר אומר בכעס: "למה את מחליטה דברים כאלה בלעדיי? למה לא חיכית לי?" ונדמה לנו שהנה עוד זוג שרב, והפעם מבוגר יותר, עוד מראה לעמדה הפסימית של הסרט לגבי זוגיות. אבל במהרה מתברר שהאיש דיבר בסלולרי ולא אל אשתו. הגבר לוקח את ג'יימס, האנגלי שלנו, הצידה, ומציע לו עצה אבהית. ואז הוא אומר לו את הדבר הנפלא הבא: אני לא מכיר אתכם, לא יודע מה קרה ביניכם ולא רוצה לדעת, אבל נדמה לי שכל מה שהאישה הזאת רוצה ממך, זה שתלך לצידה ותניח יד על כתפה. אני חושב שזה כל מה שהיא כמהה אליו.
ועוד נקודות אור:
לז'ולייט בינוש יש מחשוף יפהפה. גם החזה וגם הכתפיים והזרועות.
טוסקנה ממש, ממש דומה לעין כרם וזה גורם לי להרגיש כדמות רומנטית.
ועכשיו גיליתי שהאיש בכיכר, שנתן את העצה הידידותית, היה ז'אן קלוד קארייר, תסריטאי חשוב שעבד עם בונואל ואהבתי את ספרו "שפת הסתרים של הקולנוע" ששחרר אותי מהגישות התבניתיות לתסריטאות. והוא גם כתב את התסריט לאחד הסרטים האהובים עליי, "סיראנו דה ברז'רק". עכשיו שאני יודעת שזה הוא, אני ממש מתרגשת :)
