לא יודעת למה אני נזכרת בסיפור הזה – אולי כי היומיום טיפה כבד עליי הבוקר.
הייתי מורה לעברית ומתרגמת פרילנסרית צעירונת, ולא הצלחתי להרוויח מספיק כסף, אז שמחתי כשהציעו לי למלא את מקומה של הפקידה הנעדרת באחד ממקומות העבודה שלי.
בהפוך על הפוך, נראה לי רומנטי לעשות עבודה כזאת, לענות לטלפונים ולהדביק מעטפות, וזה היה גם מין מרד באבא שלי שחשב שאני צריכה לעבוד רק בעבודות שתואמות את כישוריי ושאר רוחי.
כמובן, אם זה היה סרט קולנוע, היו רואים אותי מדביקה כמה מעטפות ועונה לטלפון אחד ואז באורח קסם השעות היו חולפות והיום היה נגמר והייתי נוסעת הביתה באוטובוס עם כל העובדים השבים לביתם באפרורית רומנטית.
במציאות, מדביקים שלוש-ארבע מעטפות ונדמה שעבר נצח. מסתכלים בשעון ואפילו דקה לא. מתחילים להמציא כללים, כל כמה זמן מותר להסתכל בשעון. ועדיין הזמן לא עובר.
דבר אחד משעשע היה באותו מקום: דווקא השם הפרטי הנדיר שלי, היה תפוס. לסגנית המנהלת קראו לי. ולכן התבקשתי להציג את עצמי כמאיה. מילא בטלפון, אבל אנשים שהיו נכנסים ומחייכים אלי "מה שלומך היום, מאיה?", הרגשתי שאני מרמה אותם ממש.
אחרי כשבועיים הפקידה ההיא חזרה ואני נפרדתי ממאיה והייתי אומרת שלום מהצד האחר של הדלפק, כשבאתי ללמד.
אבל טוב שישנה מאיה באמתחתי. אולי לפעמים אני צריכה אותה.