הרבה פעמים שואלים אותי מה זה אומר שהבת שלי אוטיסטית, ואין לי סבלנות להתחיל להסביר. להתחיל להפריד חוטים, גם של אושר וגם של קושי, ולמיין מה קשור לאוטיזם ומה לא. אבל יש דבר אחד שהוא קשור, והוא קשה, ואם אני צריכה להגדיר אותו זה מזכיר לי שלמדתי תולדות התיאטרון ואז אמרו לנו שהנושא של התיאטרון הריאליסטי הוא "היחיד מול החברה".
וזה ככה. בחוויה שלי, אין משמעות לאוטיזם בתוך הבית, בתוך המשפחה, בתוך הקשר והאהבה. אולי יש לו משמעות במובן שמעצים את האהבה, את שלב ההתפעמות הזה שאצל הורים לילדים רגילים כנראה מתקיים בעיקר בגילים צעירים יותר, כשהילד אומר כל יום מילה חדשה או עושה דבר חדש. אז אצלנו ההתפעמות נמשכת יותר זמן. "היא אמרה 'תודה רבה'!" או "היא אמרה 'להתראות, אבא'!" "היא הסכימה ללכת יד ביד!" התפעמויות יום-יום שכאלה.
אבל בחזרה לתיאטרון הריאליסטי – הדבר שאוטיסטים מתקשים בו הוא לימוד חוקי החברה. זה אומר שהאחריות שיש על כל הורה ללמד את הילד את חוקי העולם ולתווך בינו לבין העולם, אצלנו כבדה יותר. ואני, אני לא אוהבת חוקי חברה. אני רק שומעת את המילה חֶברה, ואני נתקפת אלרגיה קלה. ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיות קצת אנרכיסטית כמו שהייתה אמא שלי, למשל, שכל כך אהבה להגיד לי לא להקשיב למורים. וליתר דיוק: אני לא יודעת אִם ועד כמה אני יכולה להרשות לעצמי להיות כזאת.
