מחווה לאהובה משכבר

לפני שבועיים או שלושה היינו בבית קפה ("יהושע" בירושלים. מקום נהדר) והשמיעו שם, מהתחלה ועד הסוף, את אלבום ה-unplugged של אלניס מוריסט. (אמרתי למלצרית שנורא כיף ששומעים אלבום מהתחלה ועד הסוף והיא אמרה שזה מפני שהמחשב התקלקל להם והם חיברו לרמקול אייפוד של מישהי.) הקול של אלניס מילא את המרחב וגם מצא בתוכי את כל המקומות המוכרים, וגם מקומות חדשים, כמו במפגש מחודש של חברות ותיקות.

פעם, כש-You ought to know היה מושמע הרבה ברדיו, לא אהבתי אותה. לא אהבתי את השם שלה. לא אהבתי את השבירוֹת בקול שלה (ב-you, you, you) שהזכירו לי את שינייד אוקונור (שאני אוהבת מאוד) ואת הקרנבריז (שלא כל כך) ונשמעו לי אופנתיות מדי. אבל בהיותי בת עשרים וחמש בערך, ומורה לספרות בתיכון, תלמידה אהובה ומופלאה שלי הקליטה לי קלטת של אלניס ואמרה לי ש"בשיר הראשון היא מזכירה את אסטלה".

אני כתבתי אז את עבודת התיזה שלי בספרות על "תקוות גדולות" של דיקנס, ולימדתי את "תקוות גדולות" (אלה שקנו את כל שבעת העותקים של "תקוות גדולות" שהיה ניתן להשיג? התלמידים שלי בספרות מוגבר), והייתי עסוקה מאוד באסטלות שבחיי, ופתאום האלניס הזאת, הקנדית האגרסיבית עם השם המוזר, מצהירה:

I'm like Estella

זה היה כמו משהו מהעולם הפנימי שמופיע פתאום בחוץ. מוזר.

ומה היא בסך הכול רצתה?

Someone else to catch this drift

ו-wavelength

ו-intellectual intercourse

והקול שלה, שנשמע מתכתי מרוב כעס, אולי היה בעצם מלא כאב, ומלא את הרעש הזה שיש בראש כשאת בת 17 או 19 או 25 וכל העולם גועש לך בראש ובלב.

הנה השיר: All I really want.

אחרי השיר הזה כבר הייתי חברה שלה.

ובחזרה ל-you ought to know (תקשיבו שוב...): הוא שיר קשה. ודאי שהקול נשבר, גם הלב נשבר. ובגרסת האנפלאגד היא לא צועקת מספיק. מוכרחים לצעוק. לפחות את השורה הזאת:

You told me you'd hold me until you died, 'till you died, but you're still alive!

הזעזוע הילדי הזה – איך ייתכן שאתה עוד חי, ואותי כבר לא אוהב – נוגע עמוק, מהדהד מהצד השני שלו את העלבון שחשים לעתים ילדים פעוטים מעצם הרעיון שלהוריהם היו חיים עוד לפני שהם נולדו. אבל פה סדר המאורעות צורב הרבה יותר.

ואם מדברים על אהבה, ועל מה שרוצים וצריכים, ועל כאב, הרי שהיא הגישה את הצורך הזה, התהומי והחשוף כל כך, באופן הכי כן ומלבב וגם הכי מצמרר, בשיר That I would be good.

שאחריו, קשה להוסיף עוד הרבה מילים.

אז אפסיק.