יום אחד ב-1996, בפריז, התכוונתי להגיע לצד אחד של בולוואר סן ז'רמן ובטעות הגעתי לצד האחר. אורכו של הבולוואר שהיה עליי לעבור כדי להגיע למקום שהתכוונתי אליו מלכתחילה ריפה את ידיי (יותר נכון את רגליי), וקודם כול, כדי להתאושש מהרעיון, נכנסתי לבית קולנוע (השעה הייתה שתיים בצהריים) וראיתי סרט. הסרט היה "הירוק היפה" (La Belle Verte) של קולין סרו, וזה היה הסרט הראשון שראיתי בקולנוע בצרפתית ללא תרגום, ובגלל כל המסביב הזה, הוא נחרט לי בראש אולי יותר מן הראוי לקומדיה חביבה אבל לא מדהימה כזאת.
קולין סרו משתמשת בטריק של החייזרית שבאה מכוכב אחר, הירוק היפה, מקום אוטופי, כדי למתוח ביקורת על החברה שלנו. החייזרית נוחתת בפריז, נבהלת מהמכוניות, מהרעש, ומהרעיון שכדי לשתות מים היא צריכה לשלם כסף. כדי להיטען באנרגיה היא מחבקת תינוקות, אבל הכי אהבתי – ובגלל זה גם נזכרתי בסרט כולו – איך שהיא מאזינה למוזיקה: היא פשוט מחזיקה את הדיסק ביד ומיד הצלילים מתנגנים באוזניה.
ואכן, בגלל זה נזכרתי עכשיו בסרט, כי לאחרונה יש להדרי מנהג לקחת את הדיסק "ילדות ישראלית", להוציא אותו מאריזתו, להחזיק אותו ביד ולשיר את כל השירים. כשהיא מסיימת היא מחזירה את הדיסק לקופסה.
ואם תרצו, גם זה חוט.
[בסרטון, אחד מזקני השבט מספר לחברים מהכוכב הירוק על כדור הארץ ועל פריז, מסביר מהו כסף ומהן מכוניות, ואז קמה גיבורת הסרט ואומרת שהיא רוצה לנסוע...]
