בזמן האחרון יצא לי להיתקל בהלך רוח דומה (אם כי ממקומות שונים) בשני ספרים שקראתי: "החיים כמשל" של פנחס שדה (כן, רק עכשיו...) ו"כוחו של הגיל" של סימון דה בובואר (הכרך השני של האוטוביוגרפיה שלה). ושניהם מביעים, כל אחד בדרכו, חשש מפני האושר (שניהם – בהקשר של אהבה וזוגיות) שאולי ימנע מהם לחקור ולכתוב את העולם. אצל שדה זה לא ברור לגמרי אבל נדמה שלחשש הזה יש חלק בהחלטה להיפרד משתי האהובות שגרמו לו אושר – איילה, וי', שאותה נשא לאישה – ואילו סימון מתארת שבשנה הראשונה לקשר שלה עם סארטר ולחירות החדשה שלה לחיות ולחגוג את פריז כאוות נפשה, פחת אצלה הצורך לכתוב, וסארטר דחק בה שלא תהפוך להיות אחת מאותן נשים שבונות את חייהן ואת ערכן על יחסים עם גבר.
ואני מכירה קצת את החשש הזה מהזמן שהייתי בטיפול בשנות העשרים שלי, ונדמה היה שהטיפול הופך אותי לאדם מאושר וחופשי ממטענים, ושאלתי את חברתי יעל (הנה גם לי הייתה – ויש - יעל, לא רק לפ' שדה) – אם אני כבר לא אהיה מתוסבכת, על מה אני אכתוב? – והיא ענתה לי במידת מה של חוסר סבלנות (שמובן לי היום): את כן תהיי מתוסבכת.
אז המחשבה היא לא זרה לי, אבל כרגע היא די מוזרה לי. ונדמה לי שאולי היא צורך מוסווה בשליטה. שהשאלה היא לא אם אהיה מאושר/ת או לא, אלא – על ידי מי האושר הזה יילקח ממני, ואולי מוטב להיות בשליטה ולדעת "כי ידי עוללה לי זאת".
אחרת, למה לא לאחוז באושר בשתי ידיים. ואני חושבת לי את זה בימים אלה של בריזות אביב נפלאות, רגע לפני החמסינים המצמיתים של הקיץ, וברקע פוליקר במילותיו של גרוסמן: "קצר וחטוף, ושובר את הלב...". קצר פה כל כך האביב.
