"לא ידעתי שאפשר לאהוב את האישה שאוהבים"

לקחתי מהספרייה את "מכתבים גנובים", ספר אוטוביוגרפי שכתב ז'ראר דפרדייה בסוף שנות השמונים, בצורת עשרים וחמישה מכתבים לנמענים, מהם קונקרטיים (הוריו, אשתו) ומהם מופשטים (העבודה, הטבע). (יצא לאור בתרגום עברי של חנה לבנת בזב"ם ב-1991.) רציתי לחפש שם את עקבות הליטוף המופלא ההוא. ומצאתי... ולפני פרידה מהספר העתקתי לי ולכם כמה קטעים נבחרים:

אומרים שאני אחוז-בולמוס, שאני עובד ללא ליאות. אבל מעולם לא ידעתי מהי עבודה. מעולם לא הרגשתי את עצמי שרוי בעיצומה של עבודה. אין לי פנקס, אני לא רושם. יש לי מערכת של שעות-לב. אני לא שוכח לאן אני צריך ללכת, אבל יותר מכול אני לא שוכח מי הוא המחכה לי. אני נמצא בתוככי תשוקתו של הזולת. מאז ומתמיד השתדלתי להיות נחשק. מאז ומתמיד חלמתי להיות התשוקה, והרי זה ההיפך הגמור מן העבודה. אני לא רוצה להשיג, להגיע. אני לא אוהב את הסופים [...] ואין דבר יותר דפוק מן ההישג. אי אפשר להגיע ל-9.9 למאה מטרים בכל ריצה.

[מתוך מכתב אל העבודה]

*

היו לנו יחד גם רגעים של שלווה, של גילוי-לב, פטריק. מנוחה אמיתית של לוחמים. אתך הייתי רוצה לחוות הרפתקה. אל תתקומם. לא אותו סוג של מעשה סדום סתמי שיש ב"פרחחים" [...].

ההומוסקסואליות היא בלי ספק הרבה יותר עדינה ממה שנוהגים לומר עליה. פרט לזה אינני יודע מה היא, למה היא דומה. אני יודע רק שיש רגעים. הם יכולים להיווצר עם אישה, עם גבר, עם חיה, עם בקבוק של יין. אלה הם מצבים של חסד שזוכים בהם.

[מתוך מכתב אל פטריק דוור]

*

היכיתי יותר מדי שורשים באדמה מכדי שאוכל להבין את העיר. העיר דומה בעיני לדירה סגורה וטחובה. היא מעוררת בי פחד ממקומות סגורים, עושה אותי מרושע. לא, הדבר היפה ביותר שיכול להיות לך הוא האדמה. ובשביל מה? בשביל לדרוך בתוכה, ראש כרוב!

 [מתוך מכתב אל הטבע]

 *

באור ראיתי גם פה מרהיב, פה מושלם, מעוצב להפליא. באופן כזה ראיתי, מקרוב, המון פרטים. בדרך כלל קולטים תחילה איזו תמונה כללית של האדם. אבל במקרה הזה שוטטתי מעינייך אל פיך, ממצחך אל ידייך. בכל פעם הופתעתי מחדש, בעוצמה שווה. [...]

את דיברת אליי באופן כזה ששמעתי הכול. הפסקתי להיות חירש, אטום. [...]

לא ידעתי מהו רגש האהבה. לא ידעתי שאפשר לאהוב את האישה שאוהבים. בראשי הייתה האם היולדת בדמה והזונה שמשלמים לה כדי לא לחשוב על זה. [...]

אתך חשתי תמיד רגש של חירות שאין כדוגמתו. אני יכול להיות אני-עצמי, לעולם אינני חש משהו אסור, משהו נגדי..."

[מתוך המכתב לאשתו אליזבת]

*

"ההווה הוא הדבר העז ביותר עלי אדמות מפני שהוא מה שקיים. הוא קיים. זה הדבר שקוראים לו חיים. עם הריחות שלו, עם המבוכות שלו. [...]

קיבלתי את המוות שלהם [של הוריו] כמו מתנה. מעולם לא ידענו לשוחח שלא באמצעות הכאב.

נולדתי באחד מימי ה-27 בדצמבר[...] לילט [אמו] לא רצתה שאוולד [...] היא לא נסעה לשום מקום, לא קיבלה מתנה, מכיוון שחג המולד הזה של שנת 1948 היה לה כאב, כאב כביר בוודאי. [...] נולדתי כמו מתנה של עניים [...]: בעיניי זו היפה מכול.

[...] המוות, המוות שלהם, דומה לתיק שנשמט לך מהידיים. פירושו להתרגל לנסוע בלי מטען. אתה מרגיש קל יותר אבל עם כל היעלמות אתה מבין שהמסע הולך ומתקצר."

[מתוך סוף דבר, המכתב ה-25]

אחרי המסע הזה עם "מכתבים גנובים", חזרתי אל הרגע המכונן, עוד לפני שהבשיל דפרדייה לדמות המפקח בלאמי בעל הליטוף שאין לעמוד בפניו. אולי לא הרגע שהתאהבתי בו, כי התאהבתי בו ב"ז'אן דה פלורט" בדמות גיבן שמקלל את השמים, אלא הרגע שבו הדמות והיכולות שלו לבשו מילים וסיפור שמצאו הד בלבי – בדמותו של הגבר שֶׁאפו המוגזם מסמל את שאר הרוח שלו, את תחושתו שהוא גדול בכמה מידות על העולם, משונה בפיוטיות של נפשו, רב מהכיל.

הנה קטע מ"סירנו דה ברז'רק", מחזהו של אדמון רוסטן מן המאה ה-17 על האציל בעל האף הגדול, שלא העז לממש את אהבתו לרוקסן היפה ושלח לה מכתבי אהבה דרך מחזרה הצעיר והיפה כריסטיאן. מי ניצל את מי, כריסטיאן שכבש את אהובתו באמצעות מילותיו של אחר, או סירנו שביטא את רגשותיו בלי להתמודד עם המציאות בשר ודם של מערכת יחסים?

כאן משיב סירנו למישהו שהעז להתגרות בו באמירה: "אדוני – יש לך אף – גדול מאוד!"

http://www.youtube.com/watch?v=7LBvX47XVvk

מתוך התרגום של ט. כרמי (הוצאת זב"מ):

"אה! לא! קצר מדי, אדון צעיר.

יכולת לומר – אלוהים! – דברים למכביר

בשינויי גוון וטון – למשל:

תוקפני: 'אילו היה לי אף כזה מגודל,

הייתי מזדרז אל מנתח!'

ידידותי: 'אל תוך הספל הוא ודאי צונח:

כדאי שתחבר אליו זרנוק!'

תיאורי: 'זה תל! זה גבע! לא, זה צוק!

זה הררים של געש ולבה!'

סקרני: 'האם זה משמש – שולחן כתיבה?'

[ועוד ועוד...]

"כל זה יכולת להגיד, ועוד,

אילו היה לך קצת שכל בקודקוד..."

ובסוף-בסוף הוא אומר שרק לו עצמו מותר להעליב את אפו.

כזהו סירנו, שָׂשונו ואסונו מוכרחים להיות בידיו שלו.

וז'ראר? אני נפרדת ממנו ב'להתראות במסע הבא'...

***

תוספות עצובות (איזו מין אוהבת אני שלא ידעתי בכלל?... אחת שמנותקת מהמציאות...)

ז'ראר ואליזבת דפרדייה התגרשו ב-1996.

בנם גיום דפרדייה מת ב-2008 מסיבוך של דלקת ריאות.

כל כך עצוב.

ואולי גם משם באים העומקים של בלאמי. איזה מחיר יקר...