באותם ימים, לפני כחמש-עשרה שנה, התגוררתי בבית הכרם, בסמטה קטנה ויפה שחיברה בין שני רחובות ראשיים, והמרפסת שלי הייתה קרובה מאוד לקרקע. והסתיו משמש ובא והאוויר נשא עמו הבטחות, ואני הצטרפתי לקבוצת תיאטרון חובבים באנגלית וקראתי את תפקידה של רוזלינד ב"כטוב בעיניכם", וכל יום הייתי מוצאת על מרפסתי תפוחים נגוסים, כמו מין רמיזה פולשנית-מטרידה לפיתוי גן עדן.
בקבוצת תיאטרון החובבים הכרתי את ר', עולה ותיק מצרפת, והיה לנו משהו במשותף: לשנינו היה פקס בבית. ולר' היו המון בעיות עם הפקס שלו, ולפעמים הוא היה מבקש ממני לקבל עבורו פקסים (שאחר כך לא בא לקחת) ופעם גם שלח לי באמצע הלילה, ללא הסבר והקשר, שלושה עמודים של מין טקסט ספרותי-אישי בשלוש שפות.
לא היה לנו אף דייט של ממש, פעם ישבנו עם חברים אחרים מהקבוצה בבית קפה קטן ברחוב עזה ודיברנו על סארטר, ואחר כך הוא ליווה אותי לאוטובוס ולימד אותי איך אומרים בצרפתית "אכול ושתה כי מחר נמות", ופעם אחת הוא בא לבקר ביום שישי אחר הצהריים, ישבנו כמה שעות ודיברנו והוא סיפר על התקופה שהתגורר בניו יורק. ולפני שדיווש משם על אופניו, כשנפרדנו ליד המרפסת זרועת התפוחים הנגוסים, הוא הושיט יד וליטף אותי בצוואר.
לא מעט זמן אחר כך הוא נעלם ממש, והשאיר לי עוד פעם אחת הודעה משונה במשיבון, אולי מחו"ל. אבל לפני שנעלם הוא השאיר לי מזכרת חשובה מאוד: קלטת אוסף שהוא הקליט לי.
ובקלטת היו: פרנסיס קאברל – שזו מתנה חשובה מאוד. מי שעוקב קצת אחרי הבלוג שלי יודע שפרנסיס ואני לא נפרדנו מאז, ותרגמתי לא מעט שירים שלו. וגם עכשיו אני עובדת על אחד יפהפה.
ז'ורז' מוסטקי, שלא הכרתי קודם והשיר הכי מסעיר שלו היה אז ונותר בעיניי "צועני" (שגם יוסי בנאי שר בגרסה עברית: "פרצוף של צועני"). ובתרגום שלי: "בפרצוף של צועני, של יהודי נודד, של כומר יווני, ושערותיי בארבע רוחות השמים... בפה שלי, ששתה, שנישק ונשך, ומעולם לא השביע את רעבונו... אני בא, שבויה מתוקה שלי, נשמה אחות, מקור חיים, אני בא לשתות את עשרים שנותייך..."
ועוד הייתה שם ההיסטריה ההורמונאלית הנפלאה של ג'וני האלידיי הצועק את אהבתו ("איך שאני אוהב אותך") לאהובתו הכורעת על ארבע: "כשאת כבר לא מרגישה כחתלתולה, כשאת נהפכת לכלבה, ולקול קריאת הזאב את פורצת סוף סוף מהשלשלאות"... (אבל הכי מקסימה ההתחלה של השיר הזה: "כששערך נפרש/ כמו שמש קיץ/ והכרית שלך נראית כמו שדה חיטה").
חוץ מהקלטת וכל אשר בה, והצרפתית שלי שהשתפרה, ר' שנעלם הותיר אחריו בעיקר חידה, ולילה אחד חלמתי חלום שממנו נולד שיר:
בעלת בית הקולנוע
כשחיפשתי אחריךָ בחלום
אמרו לי: שאלי עליו אצל
בעלת בית הקולנוע
ורק בבוקר ידעתי שאני היא
כל סרטיך נעולים
בתוך עיניי
אם אבכה
אולי תתגלגל דמותך החוצה
שלמה ועגולה ומלוחה
אבל מיטב השיר כזבו, ובחלום אני ראיתי את בעלת בית הקולנוע בדמות משוררת אנגלו-סקסית אחת שהייתה אתנו בקבוצת התיאטרון, ולמחרת התקשרתי אליה. התברר שהיא הייתה ארוסתו ואני נכנסתי לתמונה רגע אחרי הפרידה. לא היה לי מושג, והטלפון הזה ממני היה יכול לבוא לה לא טוב, אך לא כך היה. היא רצתה לדבר עליו. אני רציתי להשלים פערים. והיא השלימה.
והתפוחים? כנראה זרקו אותם תלמידי בית ספר, בדרכם לבית הספר "בית הכרם", שקיצרו את הדרך ועברו בסמטה שלי.
[I hear in my mind...]
