אילו המצאתי את המקום בעצמי, לא יכולתי לבחור לו שם קולע יותר. 'גן עדן' מוגזם, 'סוד הגן הנעלם' זה סיפור אחר; זה היה גן חיים, וכשהיינו מגיעים לשם ואבי היה מחנה את המכונית, הייתי פותחת דלת ויוצאת היישר אל חיבוקו של עשב ארוך, כזה שבילדותי התחבאתי בו טוב מדי במשחק מחבואים וכשלא יכולתי לשאת עוד את הבדידות קמתי ורצתי אל האחרים ולא ניצחתי.
בגן חיים היו גם נחשים, והיו מי שידעו להבחין בין הארסיים ללא-מסוכנים, והייתה בריכה ללא כלור שיכולתי לשחות בה הלוך ושוב והעיניים לא שרפו, רק נשלקתי בלי לשים לב וכשהייתי אדומה הרגשתי גם עוד יותר גדולה ובולטת, עם מחשוף שעולה על גדות בגד הים ואף מתקלף.
ובארוחת הערב הבטתי אל החלון שהיה כמו ציור, ובחוץ היו אורות רחוקים וכביש רחוק וקולות צרצרים ואנחנו שטנו, הפלגנו בתוך כל זה בלאות האיברים הנפלאה שאחרי שחייה ושמש, והעולם האמיתי היה כמעט בהישג יד, ורק דבר אחד לא הבנתי, שגם המבוגרים לא חיים בעולם הזה כל הזמן, בתחום מופלא של חירות והתעלסויות אינסופיות, ושאולי אפילו באותם ימים אני, בת השלוש-עשרה, הייתי קרובה יותר מהם אל סִפּוֹ.
