ביום שלישי בשמונה וחצי בבוקר היה תולדות הפילוסופיה היוונית, באולם הגדול, והיה צריך לקום מוקדם ולנסוע בקו 17 ולהחליף בתחנה המרכזית ל-26, ואולי במרכז העיר לקו 9, והיה משהו מנחם בגודלו של האולם הגדול, במלמול שפשט בו, ופעם אפילו ישבנו על המדרגות כי לא היה מקום, כמו בהופעה, אני ואישה אחת דתייה ששכחתי את שמה, אבל אהבתי לפגוש אותה באוטובוס ופעם כשהייתי בוכה ונסערת גם סיפרתי לה את הקורות אותי והיא ניחמה ואמרה לי, "אבל לא נפרדתם, רק ביקשת שלא תגורו יחד, זה לא נורא."
ובשש וחצי בערב היה מבוא ללוגיקה, גם כן באולם הגדול, שבשעות הערב היה שונה ומבשר רעות, ואני לא הבנתי כלום בלוגיקה, ולא ידעתי אם p או לא p, ואולי גם וגם.
ובין לבין לא היה כלום, וידעתי שלא כדאי לחזור הביתה, שעה בשני אוטובוסים, כי אחר כך לא יהיה לי כוח לצאת שוב, ולפעמים הייתי הולכת לספרייה או מתהלכת במסדרונות בעייפות מסוחררת שדומה היה כי לא תרפה ממני לעולם, ולפעמים כן הייתי חוזרת הביתה ומתחבאת במבצר של כרית ושמיכה, והעייפות עצמה הייתה כמו שמיכה שקופה וכבדה שערפלה את כל העולם ואותי, במיוחד כשהייתי צריכה לתת תשובות ברורות, P או לא P, גרים ביחד או לחוד, למה את בוכה כל הזמן, אבל דווקא בלילה היא הייתה בורחת ממני, השמיכה הזאת, חושפת רגל או כתף לקור הצורב של ערגה למגע.
ואת המבוא ללוגיקה למדתי שוב, בשנה הבאה.
