"רואים את הלב" / סמואל בנשטרית. מצרפתית: לי עברון-ועקנין. עורכת התרגום: אורנה סיף
בהתחלה חשבתי שרֶמבּוֹ זה בניין. כי אומרים מגדל רמבו. ואז חבר שלי יֶיֶה סיפר לי שרמבו היה משורר. לא כל כך הבנתי למה נתנו לבניין שלי שם של משורר. יֶיֶה אמר שזה בגלל שהוא היה מפורסם ומת מזמן. שאלתי אותו אם הוא מת אחרי שהוא ראה את הבניין. יֶיֶה אמר שלא, הוא מת הרבה קודם. אמרתי שהיה לו מזל, כי הבניין מכוער בטירוף והוא היה ממש מתחרפן כשהוא היה רואה את השם שלו על דבר כזה. יֶיֶה אמר שהוא דווקא היה שמח אם היו קוראים דברים על שמו. אמרתי לו שנראה לי טיפשי לגור במגדל יֶיֶה. הוא אמר לי ללכת להזדיין ושהשם שלי לא יותר טוב.
קוראים לי שַׁרלי.
ככה נפתח "רואים את הלב" של סמואל בנשטרית, רומן שיצא בצרפת ב-2009, ואצלנו עכשיו, והיה לי העונג לתרגם אותו לעברית. שרלי הוא ילד שחור שנולד בצרפת אבל אמו ואחיו הגדול הם "חסרי תעודות", כלומר אינם חוקיים בצרפת, והעובדה הזו (שלעיניו של הילד בן העשר כמובן אינה ברורה ואינה מתנסחת כפי שניסחתי אני כרגע) עומדת ברקע הסיפור. ובחזיתו עומד שרלי, ילד בן עשר, היפראקטיבי, שהמחשבה שלו נודדת מעניין לעניין (עד שמגיעים למלני רנואר, הילדה שהוא אוהב, ועליה הוא מסוגל לדבר שעות) והוא מספר לנו בשפה שלו על בית הספר, על החבר'ה, על החיים בעיר לוויין פרוורית של פריז, על ביקור חד-פעמי בפריז עצמה, הקסומה, במוזיאון פיקסו, ועל אלף ואחד דברים. אבל רגע, לפני שאנדוד כמו שרלי אל אותם אלף ואחד דברים, נתעכב רגע במוזיאון פיקסו, כי גם שרלי בעצם מצייר דיוקן עצמי:
ליד התמונה יש פתק כזה עם התאריך והשם. "אוֹטוֹפּוֹרטרֶט". שאלתי את בריס מה זה אומר, הוא הסביר שפיקסו צייר את עצמו, וכשחשבתי שוב על המילה "אוטופורטרט" חשבתי שזאת מילה מעולה. מאז למדתי את כל המילים שמתחילות ב"אוטו". אוטודידקט. אוטונומיה. אוטואמנציפציה. וגם היו כאלה שכבר הכרתי. אוטובוס. אוטומט. אוטוסטרדה.
כשגיליתי שהאיש המסכן בתמונה זה פיקסו, זה ריגש אותי. לפי התאריך הוא צייר את זה כשהוא היה צעיר, ועצוב לראות בנאדם שמציג את עצמו ככה. ובכנות, גם. אין הרבה אנשים שאומרים את מה שהם באמת.
אם הייתי צריך לצייר אוטופורטרט של עצמי הייתי משוויץ קצת, והייתי נראה כמו בנאדם נהדר, שכל הזמן כיף לו.
שרלי הוא בן מהגרים, אבל הוא גם תוצר של מערכת החינוך הצרפתית, ולא רק הרחובות בשכונתו נקראים על שם משוררים, הוא גם לומד בבית הספר על שם שרל בודלר ומשנן שירים בעל פה. מיטב התרבות הצרפתית והמערבית בכלל – בודלר ורמבו, פיקסו, המוזיקה של שופן – הוא חלק ממנו, כשם שהסלנג והווי סוחרי הסמים וגנבי המכוניות שבשכונה הוא חלק מחייו. סמואל בנשטרית, המחבר, אמר שדי מוקדם במהלך הכתיבה הוא הבין שלא נכון לבסס את דמותו של שרלי על השפה, על הסלנג. הוא מצא את המפתח לדמותו של שרלי בהיפראקטיביות, במעבר מעניין לעניין, תופעה שהבחין בה גם אצל בנו בן ה-11.
בקריאה הראשונה של קטע מהספר נשמע לי שרלי כמו מזיגה של הולדן מ"התפסן בשדה השיפון" וגיבור "כל החיים לפניו". הוא מזכיר גם את הנער המלבב כריסטוף, גיבור ספרה של כריסטיאן רושפור "אביב בחניון", שלצערי לא תורגם. כריסטיאן רושפור הייתה אמנית גדולה של שפה "מדוברת-כתובה" (היא כתבה גם על ההבדלים בין ה"מדוברת-מדוברת" האמיתית ל"מדוברת-כתובה" ולשטף המשכנע שניתן להשיג בה ואי אפשר להשיג בתעתיק של ה"מדוברת-מדוברת" האמיתית) ואולי בכך שזכיתי לתרגם את בנשטרית קיבלתי את הפיצוי שלי על כך שמעולם לא תרגמתי את רושפור. ואמנם, אין לנו בעברית סלנג המקביל לסלנג הצרפתי, ואולי קשה להעלות על הדעת ילד דובר עברית שמדבר בשפת רחוב אבל גם יודע בעל פה את המשוררים הגדולים, אבל ספר כזה הוא כמו מוזיקה, ומרגע שמוצאים את הסולם הנכון אפשר לאלתר עד בלי די ובהנאה. ועוד זכיתי לעבוד עם עורכת תרגום נהדרת, אורנה סיף, שעל השמיעה האבסולוטית שלה יכולתי לסמוך כשחרגתי בלי משים מהסולם.
* הפוסט התפרסם במועדון קריאה, עם הקוראים החרוצים הפוקדים את שני הבלוגים הסליחה.
