אני מביאה כאן דברים שכתבה חברתי אריאל להמן בתגובה לטור של דנה ספקטור, שאני עצמי לא קראתי, וזה לא משנה, כי הדברים עומדים בפני עצמם ולדעתי גם מחלחלים עמוק פנימה:
שלום דנה, היום מתפרסם טור חדש שלך אבל אני עדין עם הטור הקודם שלך, במדבר.
החיים שלי כרגע שונים בתכלית מהחיים שלך – אני בזוגיות יציבה כבר 24 שנה, מגדלת ארבעה ילדים, מתזזת בין הבית לעבודה (פסיכולוגיה ארגונית) ומקנאה בך שיש לך זמן לכתוב. הכתיבה הייתה חלק חשוב ומהותי ממני ומהזהות שלי ופרסמתי בעבר 4 ספרים. היום מקסימום הכתיבה שאני מצליחה להגיע אליה זה המייל. אפילו המייל הזה אליך מצריך ממני איזו התפנות חגיגית ונכתב כנגד הסיכויים.
אני לא חושבת שבחרתי בעתיד על חשבון ההווה, אבל כן חושבת שברמה המשפחתית והמינית תעדפתי ביטחון ויציבות על פני ריגוש וגיוון. זה יוצר כמובן קונפליקט פנימי מסוים – תמונת המראה או הנגטיב לקונפליקט שהרבית לתאר בכתיבה שלך - אבל בדומה לך אני מקווה שאני אמיצה וישרה מספיק כדי לשלם את המחיר ההופכי.
בכל מקרה מה שרציתי לכתוב לך זה שלמרות בחירת החיים ההפוכה, יום ההולדת שלי השנה (כבר 43) נראה דומה עד כאב למה שתארת בטור. לא בתוכנית הפעולה, לא בפרטים, אלא במהות, בתחושה שעובדים קשה ונקרעים בשביל להגיע לחגיגה בעיניים טרוטות ובלי נשימה. מתוך הביטחון הבורגני בניתי לי תוכנית יום זוגי עם כל הפינוקים והצ'ופרים – קפה תל-אביבי בבוקר, גורמה שף בערב, הסרט שאני הכי רוצה לראות (פינה באוש) ומסאז' זוגי אצל יפנים שיודעים את העבודה. מה יכול להיות רע? רע שהגעתי אל היום החגיגי באפיסת כוחות, היישר מתינוק חולה ובת 4 מנוזלת, ושני ילדים עלאק גדולים (8 ו 11) שלא ממש מיודדים עם הקונספט שלאמא יש יומולדת כי זה הופך אותה לאם עם צרכים מיוחדים. עד שהתחיל לי היומולדת הוא כבר נגמר ומצאתי עצמי מכינה שוב סנדוויצ'ים לבית ספר, חמאת בוטנים וגבינה צהובה בתוספת רחמים עצמיים.
גלעד שלי אמר אח"כ שיום ההולדת שיקף בדיוק מקומם את חיינו הנוכחיים – בתיאוריה הרבה דברים טובים, בתכלס אין מרחב או אוויר לנשימה כדי להינות מהם. קשות היום מנצחת את היאפיות, מנצחת את המצליחנות, מנצחת את הבורגנות. אז לכאורה הכל טוב – ילדים נפלאים, בית שיש בו בריאות ואהבה וטפו טפו – אבל בפועל החיים התיישבו עלינו בוריד עם תיזוזים ורשימת מטלות אינסופית, ובמכונית המשפחתית היוקרתית שלנו (טויוטה סבן סיטר) אני מרגישה לא שונה בהרבה ממה שתארת באוטו ההומלסי שלך בסוף הטור.
איך יכול להיות שבחירת חיים מנוגדת כ"כ מובילה לתחושה דומה? איך יכול להיות שיציבות בורגנית פוגשת תעוזה פורקת עול בתור לנציב תלונות הציבור?
שיא השיאים היה כשפגשתי לאחרונה את חברי הטוב ביותר, צייר הומו שחי מזה שנים רבות באמריקה, נפש אומן חופשית שמזיין את מי שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ופטור מגידול ילדים. לתדהמתי מצאתי גם אותו טרוט עיניים ומתקמט מעייפות החומר, והחיים יושבים עליו – עליו! החופשי מבין כל מכרי עלי אדמות! – עם קשיי פרנסה ודאגות פנסיה כאילו היה זוג בראשון לציון עם שלושה ילדים ומשכנתא.
אני מתחילה לחשוב שזה משבר אמצע החיים המפורסם. המשבר הזה לא קשור בהכרח לזוגיות מתרוקנת מתשוקה, לצער גידול בנים או לתשלומי משכנתא. כלומר, כל אלה הם הסימפטום אבל הם לא המחלה. המחלה היא הזמן העובר, האופציות הנסגרות, התובנה המתחדדת שמה שעשינו עשינו, ומה שלא עשינו ספק רב אם נוכל לעשות. המחלה היא הדבר האמיתי, ההוא שאנחנו מנסים שוב ושוב לעקוף - ההזדקנות והסופיות והידיעה שאנחנו בני חלוף. גיל 40 איכשהו מעמת אותנו עם כל הקיומיות הזאת, שאלף חופשות בקאריבים ורכבי שטח לא יוכלו להדוף. אנחנו כאן לזמן שאול, ובזמננו השאול הקצר נצטרך לעמוד בתור בבנק הדואר, להסיע לחוג ג'ודו ולעתים גם לשלם מזונות.
אם זמננו כ"כ קצר איך זה שאנחנו לא מנצלים כל שנייה ממנו לאהבה שמיימית, סקס לוהט או למצער שיחה חודרת עצמות? מה זה צריך להיות שגם מקצים לנו בקושי 60 שניות וגם ממלאים לנו אותן בישיבות ועד הבית? מישהו עושה מאיתנו צחוק, ובגיל 40 אנחנו כבר מספיק מנוסים כדי לחשוף את הבלוף.
בגיל 40, או קצת אחר-כך, אנחנו מסתכלים למוות בעיניים והוא מסנוור אותנו.אני לא חושבת שיש תרופה של ממש לזה.רק הבנה שהבחירות שלנו מגדירות מי אנחנו אבל לא פוטרות אותנו מגורל אנושי משותף שמחכה לכולנו בסיבוב.
נראה לי שאסיים בנימה אופטימית זו.
אם יש נחמה אני מוצאת אותה בצרת הרבים. וגם בעובדה שמתוך חיי שלי אני עוקבת אחר בחירת החיים השונה כ"כ שלך מתוך סקרנות, עניין וכבוד. אני לא ממש מאויימת ולא ממש מקנאה, אני מבינה ומקבלת שלאנשים שונים מתאימות בחירות חיים שונות. אצלי לפחות הסובלנות והקבלה הזאת הן החלק הטוב של גיל 40 כי לא תמיד הייתי כזאת. סובלנות וכבוד לבחירות אנושיות לא ממש עוזרות ביומולדת שמח, אבל להיות בנאדם יותר טוב זה גם משהו.
אריאל להמן
