יש אגדה בתלמוד על חכם אחד שלמד כל כך הרבה שנים הרחק מביתו שכשחזר, לא הכיר עוד את שבילי עירו. נזכרתי בה כשלרגע בהיכנסי לישראבלוג חששתי שלא אזכור את הססמה. אבל זכרתי.
קיבלתי מייל ממישהי מקסימה, במחוזות האלה היא נקראת עדי בעולם, שסיפרה לי ששיר שלי עובר במיילים. בין אנשים שאני לא מכירה ולא מכירים אותי, ופשוט משתפים כי הם אוהבים את השיר.
זה קורה בזכות דרור גרין, שפרסם את השיר ב'פיוט' והעלה עכשיו לפייסבוק את כל תיבת האוצרות של שירי פיוט כאלבום.
וכשקיבלתי את המייל הזה מעדי, התגעגעתי פתאום נורא לבית הזה שכאן.
ששנים באמת היה בית, והביא לחיי קשרים כל כך חשובים, וגדלתי בו. וכשקורה משהו משמח, רוצים לבוא לספר בבית...
[ובדרכי (שכאמור, לא שכחתי את הדרך) נתקלתי באחת השכנות האהובות עלי מפה ואיכשהו השבילים מצטלבים ובדיוק עכשיו גם היא עוסקת בנושא של הפחתת הכתיבה כאן.]