אחד הספרים הכי מדהימים שקראתי אי פעם הוא "בכבלי אנוש" של סומרסט מוהם. ספר שהוא נתח חיים אמיתי (לא כי אני יודעת או כי מעניין אותי עד כמה הוא אוטוביוגרפי – אלא כי הוא נוטף אמת) ויש בו מלאות אנושית, לא אידיאלית, לא גרוטסקית. מוהם לא מייפה או מכער, הוא מביא את הכול כמות שהוא.
ורק עכשיו, תוך כדי כתיבה, עולה בדעתי ש-Bondage (עבדות, שיעבוד) נשמע דווקא דומה ל-bandage, תחבושת, והרי פיליפ, גיבור הספר המחפש את דרכו ומנסה גם לשווא להיות אמן מוצא לבסוף מזור לנפשו וחיבור (bond) לאנשים אחרים דרך מקצוע הרפואה, שמאפשר לו לעשות בדיוק מה שסומרסט מוהם עושה – לגעת באנשים ולקבל אותם כמות שהם (וגם להתקבל אצלם באותה צורה).
אבל כל זה היה רק הקדמה, רציתי לספר על קטע מסוים ב"בכבלי אנוש", שאני נזכרת בו שוב ושוב. פיליפ הוא נער, תלמיד פנימייה שאין לו חברים בגלל מום מולד ברגלו שגורם לצליעה, ועוד יותר מזה – בגלל מבוכתו שלו סביב הצליעה, שלא מאפשרת לו לחוש בנוח בחברת בני גילו ובני אדם בכלל. והנה קורה לפיליפ נס, ונער שאני לא זוכרת את שמו, טיפוס חייכן ומסביר פנים, מתיידד אתו. בהתחלה כל חיוך, כל שיחה, כל גילוי של תשומת לב מצד אותו נער הוא לפיליפ מתנה עצומה, חסד שופע; אבל עם הזמן, כשהחברות נעשית יותר מובנת מאליה, פיליפ מתחיל לקנא ולרחוש טינה לאותו נער על אותה תכונה של נועם הליכות שהוא מרעיף גם על האחרים; כל פעם שפיליפ עושה לחברו סצנת קנאה, ומבין שבכך הוא מרחיק אותו, הוא מבטיח לעצמו שלא ינהג כך יותר, אבל הוא לא יכול להתאפק, עד שהוא אכן מרחיק מעליו את אותו נער נעים הליכות.
והדינמיקה הזאת כל כך אמיתית, וכל כך מובנת משני הצדדים, ואי אפשר שלא לשאול ולייחל יחד עם פיליפ שיהיה אפשר להישאר לעד בהתפעמות שאין בה ציפיות ויש בה רק הכרת טובה. אפשר?...
(ואולי זה תלוי בכל המכלול של החיים, שלפיליפ באותו זמן חברו הזה הוא נקודת אור יחידה).