יום שני בבית עם ילדה קצת חולה (היא כועסת, נעלבת, כשאומרים "לא מרגישה טוב": "כן מרגישה טוב!"). הילדה היא המקסימה באדם, אבל הימים ארוכים בבית. אני מתחילה לחשוב על תיאודורה של גרוסמן ועוד דמויות שהצליחו למצוא דרכים לצאת אל העולם גם בלי לצאת אל העולם. (לא שאין לי ניסיון בזה, ודאי שבשנתיים הראשונות לחייה של ילדתי התמחיתי לגמרי בקטיפת פרחי אגו בכרים הפורחים של האינטרנט, ואני לא אומרת אגו במובן שלילי כלל וכלל.)
ואתמול בערב כשהגחתי סוף סוף אל מודיעין וראיתי את המרפסות האלה תלויות על תהום רבה או על מרחב עצום, תלוי איך מסתכלים על זה, חשבתי כמה האדם זקוק לבית, ואי אפשר לבטל את זה בהתנשאות כמו שעשה פיט סיגר, אבל מצד שני הנפש כמהה למרחבים, לרוח הצפון.