1.
בימים האחרונים גיליתי שאני אוהבת את העבודה שלי. אפילו כשאני עושה את הצדדים היותר טכניים שלה (הגהות). זאת הייתה תגלית די מרעישה בשבילי. שאני אוהבת אותה למרות הקושי בלשבת שעות ארוכות בשקט מול טקסט, למרות שלעתים היא נראתה לי אפרורית ולא מנצלת את כישוריי, והתגעגעתי לימים שהתרוצצתי ולימדתי בכל מיני מקומות ופגשתי כל מיני אנשים (גם על הוראה היו לי תלונות, כמובן). ופתאום, אתמול, הבנתי שכן. כי אני אוהבת ספרים. תמיד אהבתי ספרים, מילדות, ואולי חשבתי שאני בורחת אליהם, אבל אתמול חשבתי שזו לאו דווקא בריחה. שבספרים, וממש אין חובה שאלה יהיו ספרי מופת, אנשים מבטאים את נקודת מבטם על החיים ואת חוויית החיים שלהם, ושהתבטאות של אנשים על החיים זה דבר שחשוב בעיניי. אולי הכי חשוב.
2.
הצחוק יפה לבריאות ואני מאוד מכירה טובה למי שמצחיק אותי. סשה ברון כהן עשה את זה כבר ב"בוראט", והעובדה שכשהוא צריך לג'ברש בכביכול-קזחית או כביכול-ערבית הוא עושה את זה בעברית, היא רק בונוס נפלא. ב"דיקטטור" הוא לא איכזב ואחרי שב"בוראט" הוא כיער את עצמו פה גם רואים שהוא חתיך. זו הסצנה הכי מצחיקה בסרט, למרות שעכשיו אני נזכרת ועדיין צוחקת מזה שהדמות של ברון כהן, אלאדין שליט המדינה הצפון אפריקאית ואדייה, שינה מילים רבות בשפה ל'אלאדין', למשל 'סגור' ו'פתוח', וזה גרם לאי הבנות רבות...
3.
שיר, שגם הוא שלושה:
שירת הגוף
*
אצבעות רגליי
כמהות לליקוק
גלי הים
*
שכמת הגעגועים
מצליפה כאב
שלא אשכח
*
הרחשים בצוואר מתריעים
על טווח התנועה
המוגבל
