הספרים שמכירים אותי
אובססיה זה שם של בושם/ אריאל להמן אמה/ ג'יין אוסטן ג'יין אייר/ שרלוט ברונטה הדרמה של הילד המחונן/ אליס מילר הנה אני מתחילה/ יהודית קציר מי יציל את תנינה/ נורית זרחי מישהו לרוץ איתו/ דויד גרוסמן עין החתול/ מרגרט אטווד פרקי חיים של דובין/ ברנרד מלמוד קפקא על החוף/ הרוקי מורקמי שתהיי לי הסכין/ דויד גרוסמן תקוות גדולות/ צרלס דיקנס
קשר כזה, כמו שבינינו (סיפור) 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11
ג'וליאנה
העבירה לי את השרביט המוזיקלי, שכמו שאני מבינה אותו, הוא שרביט לכתיבת פוסט על
אבני הבניין המוזיקליות של חיי, וכשהתחלתי לחשוב על זה הבנתי שאפשר לכתוב ככה
אוטוביוגרפיה. כשם שאפשר לכתוב אוטוביוגרפיה דרך מקומות שהייתי בהם או ספרים
שקראתי או סרטים שראיתי. אני לא יודעת אם אכתוב ספר שלם, אבל בטוח שיהיו כמה
פרקים. וזה הפרק הראשון.
בראשית אמא
שלי הייתה אהבת חיי וכל העולם היה שלנו, לכן מטבע הדברים גם כל השירים היו עלינו,
וכששרו my girl ו-my baby זאת הייתה
היא ששרה לי, ולפעמים היו בטקסט דברים לא קשורים כמו החתונה בשיר הזה, אבל זה לא
ממש העסיק אותי, העיקר היה שהציפורים שרות והפעמונים מצלצלים בשבילנו בארץ האהבה,
כפי שבאמת היה.
התקליטים של
אמא שלי היו התקליטים הראשונים שלי. לאבא שלי היו אינספור, או אלף, תקליטים
מסודרים למשעי שהיה אסור לגעת בהם, אבל של אמא היו תקליטים מותרים. היה תקליט של
ג'ודי גרלנד, והיה תקליט שבצד אחד בילי הולידיי ובצד אחר אלה פיצג'ראלד. הכי אהבתי
(עד היום) את אלה, אבל היה לי קצת קשה עם האלתורים, שנקראו airmail special, כי הם היו מוזיקה טהורה
ולא היו בהם מילים ואפילו לא 'לה לה לה' אלא ההברות האלה שמאפיינות אלתורי ג'אז
(שעד היום קשה לי להפיק אותן). ומצד שני הייתה תמיד תחושה שהאלתורים האלה הם הדבר
האמיתי. ולכן אני דווקא בוחרת אחד מהם.
אבל היו גם
שירים עם מילים והמילים בדרך כלל היו רומנטיות והילכו עלי קסם. במיוחד הילך עלי
קסם שיר שנקרא when they begin
the beguine, אולי בגלל שהאמנתי בקסם שמתואר שם, שהמוזיקה יכולה להחיות מחדש
משהו שאיננו עוד, ש-To live it
again is past all endeavor
אולי כי
בילדותי הייתה לי מין נוסטלגיה הפוכה כלפי העתיד, כלפי רגעים גדולים ומופלאים. וכי
זה מרגש כל כך שהמוזיקה יכולה לברוא!
אבל לא פחות
מזה היה הקסם טמון בכך שהרגשתי שאני עצמי שם, באיזה נשף יפהפה תחת כיפת השמים,
והתזמורת מנגנת ואפילו הדקלים רוקדים (אולי משם האהבה שלי לדקלים).
היה לנו גם התקליט
המופתי והמופלא tapestry של דון מקלין, ששבה את לבי בקולו הרך וביכולת שלו לטוות סיפור שהוא עולם
ומלואו, שמקיף מגוון של דמויות במבט חומל, שלא לדבר על המורכבות המוזיקלית ששוזרת
סיפורים שונים בתוך מבנה מוזיקלי אחד. ואיך אפשר שלא להתרגש כשהוא שואל בסוף השיר
הזה:
Then ask
yourself if it must be this way
Should walls
and doors and plaster ceilings
Separate us
from each other's feelings?
ועוד אחד
אחרון ודי של דון מקלין, למרות שתוך כדי הכנת הפוסט הזה הגעתי למסקנה שאי אפשר
לחיות בלעדיו ומי שהשתכנע בזה גם, כדאי לו להקשיב ל-And I love you so, Winterwood, Castles in the air, ועוד ועוד ועוד. אבל האחד
שאביא פה הוא Dreidel, וזה
גם לקראת חנוכה .
שיר שממחיש עד כמה הוא (מקלין) לא מפחד לצאת מהמנגינה ולחזור אליה, ויודע לרתום
אלמנטים מוזיקליים (למשל קצב, במקרה הזה) לשירות הסיפור, והסיפור הוא סיפור אנושי חובק
כול (ופסימי! יפה שהעזתי לאהוב את זה כל כך) שאמנם לא היו לי כלים להבין אותו אבל
כנראה חשתי באמיתיות שלו. גם השיר הזה הכניס אותי לאקסטזה בהאזנות חוזרות שוב ושוב
ליד הפטיפון בחדרי.
And you
wound yourself
And your
loved one bleeds
And you
habits grow
And your
conscience feeds
On all that
you thought you should be…
יש עוד מישהו
חכם ועמוק כזה שעושה דברים כאלה לאמנות ה-songwriting?