ככה זה תמיד: כשאת מבינה שאת מאוהבת ותצטערי מאוד להיפרד, עמודים יקרים כבר
חלפו לבלי שוב, עמודים שבהם חשבת שאת סתם קוראת ספר.
במקרה הזה, הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שאני לא קוראת מילים (בהתחלה
חשבתי שזה כי אני עייפה ומזמן לא קראתי באנגלית). נדמה היה שהמילים נעלמות איפשהו
בדרך ואני קוראת ישירות עם החושים. מה שקם והיה מתוך המילים היה בעיקר בתים, בתים
והבלגן שבהם, החפצים, ואיך שיש להם חיים משלהם ודרך משלהם לעלות על גדותיהם,
וחלוקי בית ואיך שהם מושכים אליהם כתמי קפה, ואצבעות דביקות של ילדים, וצמות
שנכרכות סביב הראש, וזקָן וכובעים.
היחסים עם הדמויות התפתחו לאט יותר, אולי כי היה עליהן מעטה של זרות, ועם
הקריאה הפכה הזרות הזאת לדבר הכי קרוב בעולם, כי נראה שמה שהן בעצם רוצות, הדמויות
האלה, הוא דלת לצאת מהחיים שלהן אל חיים אחרים, שמתאימים יותר לאני הפנימי, ואולי
פשוט לצאת מהחיים ולהביט אליהם מבחוץ כדי להצליח לחוות אותם כממשיים יותר – או
כממשיים פחות - בלי להירדם או להתנתק או להיות מוצפים.
הספר הוא Morgan's
Passing של אן טיילר (ותודה לעדה שבזכותה ידעתי
שאן טיילר סופרת שכדאי לקרוא. קראתי את "נישואי חובבים" שלה והוא היה טוב מאוד – אולי לא
יותר מזה כי קראתי בתרגום, אבל מורגן הוא מעבר לטוב ולמאוד).
תוך כדי שהיחסים שלי עם הדמויות התפתחו יכולתי גם להתפעל מאוד מהדיוק
הפסיכולוגי ומהאמת. מהאופן שבו הדמויות התפתחו בלי שהמחברת, או הן עצמן,
יצהירו על שינוי. מהרגעים הקטנים שבהם משהו זז בפנים, והשינוי שקורה אחר כך בחוץ
הוא כל כך אמין ומתבקש (הספר מתרחש על פני 12 שנים, ואפשר לראות בו איך הדברים
מבשילים ומשתנים. כל הזמן 'דאגתי' שאילו היו עושים סרט, היו משבשים את כל האמינות
הדקה של האופן שבו מערכת יחסים חשובה בספר מתפתחת, ומגיעה בסוף למקום באמת שונה
מכפי שהייתה בהתחלה – פוטנציאל שאולי היה טמון בה, אבל כמה אנשים משתנים ב-12 שנה,
וכמה היכולות והצרכים שלהם משתנים!).
רציתי לתת המון ציטוטים, אבל כל אחד לבדו הוא כל כך חלקי...
האחד שבחרתי, בניגוד לרוב הטקסט שכאמור לא הרגשתי בו מילים אלא תחושות, שבה
את לבי גם בגלל תוכנו וגם כי הוא כמו מוזיקה.
Morgan stood watching
after her, pinching his lower lip between his fingers and thinking of what he
should have said: Come even if it's Sunday. Promise you'll come Monday. Why
don't you wear gloves? Mornings, now, I have this springy, hopeful
feeling, and
I see that everything is worth it, after all
