מה שסיפורים (וספרי עיון) יכולים

על סיפורים יכולים להציל מאת מרית בן ישראל

כשהייתי ילדה הספרים היו לי עוגן ומפרש, בית ומרחבים; וגם עכשיו לפעמים הם כאלה. באוגוסט האחרון קראתי ככה, כמו ילדה בשממה האינסופית של החופש הגדול, ומצאתי לי על המדף בספרייה ספר מאפשר: "בנות הדרקון" של מרית בן ישראל, שבמרכזו שלוש ילדות בנות 11, ועיר, עיר האושר, שבה מקריבים כל שנה ילדה בת 11 לדרקון. על הכריכה האחורית היה כתוב שזה חלק ראשון בטרילוגיה, וכשגמרתי לשתות אותו נכנסתי לאינטרנט לבדוק אם כבר יצא ההמשך ומצאתי את עיר האושר בצורת בלוג של מרית בן ישראל. וכאותם ילדים שמושכים בשרוולו של מבוגר לפני השינה, ביקשתי המשך. מרית השיבה שהיא עוד לא גמרה לכתוב את ההמשך, אבל הזמינה אותי לקרוא בבלוג שלה וגם לקרוא את ספרי העיון שלה (בעבר קראתי ואהבתי עוד ספר סיפורת שלה – "אסור לשבת על צמות". וכמה שמחתי כשפגשתי אותה וראיתי אותה בצמות...), וכתבה לי שהיא מערערת על ההבחנה בין סיפורת לעיון, ושבכתיבה שלה גם העיון הוא סיפורת וגם הסיפורת היא עיון. האמנתי לה, אבל רק עכשיו משקראתי את "סיפורים יכולים להציל" אני מבינה עד כמה זה היה נכון.

אבל רגע – לפני כן, המשך השתלשלות העניינים: הקריאה בבלוג של מרית הייתה (והינה) כמו ללכת לשיעור מאוד מרתק, כמו שהיה לי שיעור ניתוח מחזות במגמת תיאטרון בתיכון (אצל מרב רוין), כמו שהיו לי שיעורים מסוימים באוניברסיטה, שיוצאים מהם בעיניים גדולות ובתחושה של עולם שנפתח ומתחבר.

"סיפורים יכולים להציל" עוסק באגדות, שתמיד נמשכתי אליהן ואל דרכן לדבר את הנפש באופן בלתי אמצעי. גם מרית מסתכלת באגדות ברבדים האלה, של הנפש, וגם עם צד ויזואלי חזק מאוד.

מהכריכה האחורית אני מעתיקה:

ב"אלף לילה ולילה" יש ביטוי חוזר: בכל פעם שמישהו עומד לספר משהו מדהים, הוא מצהיר שאילו סיפורו היה "נחרט בחודי מחטים בזוויות העין, הוא היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר." היכולת הזאת, לחרוט סיפורים בזוויות העין, כלומר ללכוד משמעות בתוך תמונות רבות עוצמה, משותפת לשירה ולאגדות.

וכשקוראים את מה שמרית כותבת, זה כאילו נכנסים לרגע אל מאחורי העיניים שלה, דקורות המחטים, אל עולם שבו שפת המחשבות היא בדיוק זו: תמונות רבות עוצמה. עוד דבר חשוב מן הכריכה האחורית:

אגדות הן פנינים שנוצרו סביב גרגרי החול של המציאות, והן גם סוסים טרויאנים שמבריחים לתוכנו תכנים מורכבים בחסות פשטות והתמימות.

נפלא דימוי הסוסים הטרויאנים, נכון? ועוד ציטוט אחד:

כי תרבות גבוהה אינה עניין מנותק ואקדמי אלא חלק מסבך חי וגמיש שבו כל דבר קשור לכל דבר.

וזה מחזיר אותי לכמה דברים: קודם כול, לשיעורי התיאטרון בתיכון ולשנה הראשונה בחוג לפילוסופיה, שהרוו את הנפש בדיוק בגלל זה. והניגוד של זה הוא הוויה שבה מדברים רק על המשכנתא ועל הסידורים מחד גיסא, אבל מאידך גיסא, גם דיונים אינטלקטואליים עקרים שהחיבור שלהם לעולם הרגשי ולצרכים של המתדיינים מוכחש (ועל זה אני כעסתי מאוד באוניברסיטה לפעמים).

שנית, לכל היחס הנבון (והשלילי) של מרית לתקינות פוליטית ולצנזורה – כי אי אפשר לחתוך בסבך חי, וכפי שהיטיבה היא לנסח בפרק על "אלף לילה ולילה": "אבל אי אפשר להסיר קטעים ממאירים מסיפור כמו שמסירים גידול; אי אפשר לדעת לְמה הם מחוברים ואיזו אמת חיונית תיפגע בתהליך."

כל ציטוט שאני מביאה כאן מוביל אותי לשבילים מתפצלים. אחד: כשקראתי את "אלף לילה ולילה" לפני כשנתיים וראיתי איך המוטיבים של סיפור המסגרת (המלך שתפס את אשתו בוגדת בו, רצח אותה ומאז הוא מתחתן בכל ערב עם נערה והורג אותה בבוקר, עד שבאה שהרזאד ומספרת לו סיפורים והוא נעתר להשאיר אותה בחיים עוד יום ועוד יום) חוזרים ומתפתחים בתוך הסיפורים הפנימיים, חשבתי בהשתאות ששהרזאד הייתה הביבליותרפיסטית הראשונה! בספרה, מרית לוקחת את הרעיון הזה עוד יותר רחוק ומפתחת אותו.

והשביל האחר, בהקשר של התקינות הפוליטית, אני רוצה לצטט דברים מאוד מרגשים שאמרה מרית בכנס ספרות ילדים של "הפנקס" – שם ראיתי אותה בצמות  - וציטטה אחר כך בבלוג שלה:

כשהייתי בכיתה ב'  (...) קראתי לראשונה את עץ השיער של מרי דה מורגן. אי אפשר להגזים בעוצמת המפגש עם הספר(...)  הוא היה לי תיבת תהודה, הוא פתח לי חלון במקום שבו היה קיר, חומה. חלון לעולם הפנימי שלי, שהמציאות לא הכירה בו, שלא לומר דרסה. הספרים העצימו אותי. בזכותם הייתי פחות בודדה.

אחרי כל זה לא צריך ממש להוכיח שאצל מרית גם העיון הוא ספרות, אבל בכל זאת אני רוצה לסַפֵּר שבשלושה מקומות בספר העיון הזה עיני דמעו. אספר על שניים (השלישי הוא סיום הספר). בשניהם מרית גואלת, בקריאתה האמפתית, דמויות שלא הובנו כהלכה. הראשונה היא אשת הדייג מסירלילה, זו שדוחקת בבעלה לבקש מהדג משאלות גרנדיוזיות, ונתפסה כאישה חמדנית ושתלטנית. מרית רואה בה "מדאם בובארי מסירלילה" שסובלת מדיכאון, וכך היא מפרשת את משאלתה לשלוט על השמש והירח:

מה מניע את הרצון לשלוט בגרמי השמים? גאווה מטורפת ואובדן קשר עם המציאות, יגידו שונאיה. אבל לשליטה על היום והלילה יש תכלית הרבה יותר מדויקת ושימושית: הרצון להמשיך ולחלום.

הלילה מתקרב מן הסתם לסופו. האישה מרגישה בכך מתוך שינה. אור השחר מסתנן מבעד לעפעפיה העצומים. היא כל כך רוצה למתוח עוד קצת את החושך ואת החלום. אבל זמנו של נסיך החלומות נגמר, הגיע הזמן לחזור לסירלילה של המציאות.

דמות אחרת שמרית גואלת בקריאה אמפתית היא כיפה אדומה, שבפרשנותו של ברונו בטלהיים, בספרו – המרתק והמלהיב על אף הבעייתיות שבו – "קסמן של אגדות" רואה בה נערה ש"רוצה להתפתות" ולהיכנס למיטה עם הזאב. אבל לפי הקריאה (לדעתי, הקשובה והרחומה יותר) של מרית, כיפה אדומה עוד רחוקה מלהיות נערה. "הדבקות שלה בברדס האדום כמו בחפץ מעבָר מסגירה את גילה הצעיר". והיא מסבירה גם את עיוורונו של בטלהיים: "בטלהיים, כמו כיפה אדומה, כל כך מצפה לסבתא, שאינו מבחין בזאב; הוא כל כך מאמין בצדקתם של ההורים והממסד, שהוא מתכחש לתמונה המוצגת לפניו, שבה הורה-זאב תוקף את בתו הקטנה."

"יצירת אמנות טובה היא ראי של כל מי שעומד מולה", כתבה מרית, וככל שהפוסט הזה ארוך ומלא וגדוש, יש בספר המון-המון שאפילו לא הזכרתי. אז לכו לקרוא, וגם את הבלוג. כי סיפורים וספרי עיון יכולים להציל, ולפתוח חלונות בקירות, ולהיות כמו סוסים, לא רק טרויאניים, גם כאלה שדוהרים במרחבים.