חלום של מישהו אחר

ברגע שנכנסתי לסרט של אברהם הפנר "פרשת וינשל" (לא ברגע שהוא התחיל, כי איחרתי בכמה דקות, אוףףףףף), קלטתי שהסרט הזה הוא לא רק חכם ושנון אלא גם מלא אהבה, אולי בגלל היחסים – שעוצמתם ניכרת מהרגע הראשון – בין הפרוטגוניסטית העיתונאית לחברתה הצלמת. השתיים חוקרות, לצורך כתבה, פרשת רצח של לורד בריטי בתקופת המנדט, שבה היה לוויגוצקי, אביה של אילנה העיתונאית, תפקיד משני. היחסים בין אילנה וג'ודי הצלמת הם פשוט שם, יחסים של עשייה משותפת, תמיכה וחיוך, הם לא נושא לשיחה ולניתוח, וזה רק הופך אותם לעוד יותר מפעימים בקיומם השקט, הבוטח. בדיוק כפי שכאשר ויגוצקי אומר לבתו אילנה שלדעתו "זוגיות זה שווה", הוא לא מביא לכך שום נימוק ובטח לא נואם נאום – והוא בכלל לא אבא כזה של נאומים, יותר אבא של חיוך ושיחה ומבט מיטיב.

אז כאמור, מההתחלה הרגשתי שהסרט הוא כזה וכזה. אבל הייתה סצנה אחת במיוחד, שהייתה בעיני הכי חשובה בסרט, ובה אילנה מספרת לאביה חלום שחלמה. ובתוך החלום היא, אילנה, ישבה בתוך קבר של ילדה עד שצעקו לה: "ויגוצקי, החוצה!".

"את חלמת חלום שלי," אומר לה האבא.

לפי "אברהם הפנר: ספר התסריטים" אני מגלה עכשיו ששמו הפרטי של האבא/ויגוצקי הוא ברוך. מתאים לו כל כך. ולפי ספר התסריטים, ההמשך הולך ככה:

אילנה:

אני לא מבינה.

ברוך:

גם אז אמרת שאת לא מבינה, אבל את מבינה גם מבינה. עובדה: חלמת על זה...

(אילנה מנענעת בראשה).

אילנה:

אתה איש מצחיק.

(ברוך מקבל ומודה בניד ראש. נעים לו להיות "איש מצחיק" בשבילה).

ואחר כך קראתי בספר התסריטים מה אמר אברהם הפנר על הסרט, והוא התייחס דווקא לסצנה הזאת שהייתה לי הכי-הכי: "היו בסרט הזה מילים, שורות, שכאילו צצו מבלי שהחלטתי עליהן בעצמי, ויש בו סצנות שלא ברור לי למה בעצם הן שם אבל הן היו הכרחיות לי. אחת מהן היא הסצנה שבה הגיבורה [מספרת לאביה את החלום]. כשאנשים קראו את הסצנה בתסריט הם שאלו למה אני מכניס אותה ואמרתי שאני לא יודע..."

וגם אני לא יודעת, אבל לפי ויגוצקי, כנראה אני מבינה.

(נ"ב מרגש כזה: הפנר אמר שם גם על היחסים בין שתי הגיבורות הראשיות שהם "מזכירים את היחסים בינו לבין אשתו").

ולא קשור להפנר ולסרט, אבל כמו חלום שחוזר על עצמו, גם השיר הזה חוזר אלי אחרי שנים, פעמיים בבוקר אחד בשתי תחנות רדיו שונות. כשהכרתי אותו בנעוריי הוא עורר בי המון התנגדות. היום הוא דווקא דיבר מאוד אל לבי. אז אולי גם הוא צריך להיות פה (ואולי כך אתקרב לגלות מי אני...).