בספרות הילדים יש לא מעט ייצוג לתחושה,
הנפוצה כנראה, של ילדים, שהבית שלהם והמשפחה שלהם ואולי החיים שלהם בכלל, הם לא
הבית והמשפחה והחיים האמיתיים שלהם. באגדות האמהות חורגות ואצל דיקנס יתומים עניים
זנוחים מתגלים כבני עשירים אהובים. אבל יש פחות ייצוג לתחושה הזאת בספרות למבוגרים
(אולי מלבד ספרות פנטזיה? ובין הילדות לבגרות משתרעים הנעורים, הקומיקס וגיבורי
העל?), והמבוגרים שכן חשים שהחיים האמיתיים הם במקום אחר (מדאם בובארי, למשל) בדרך
כלל נענשים. דוגמה להבדל הזה אפשר למצוא גם בתוך גוף יצירתו של סופר אחד:
דיקנס לא נתן לפיפ את מה שהעניק בנדיבות לאוליבר טוויסט. ה"תקוות
הגדולות" של פיפ התבדו והתנפצו באכזריות וכל שנותר הוא דכדוך מלווה בהרבה
רגשי אשמה על שהעז לחלום שהוא יותר ממה שהוא ולא להיות אסיר תודה למי ש"גידלו אותו במו ידם".
כל המחשבות האלה ועוד התעוררו בי
כשקראתי את הספר בעל השם המבריק "Back when we were grownups" ("פעם, כשהיינו גדולים") מאת אן
טיילר. אן טיילר כותבת כל כך טוב, שמעייף לקרוא אותה. מעייף כמו החיים. היא מתארת
אותם על כל המאמץ הכרוך בהם, הבתים הגדולים שצריך כל הזמן לנקות ולתקן, הטלפון
שמצלצל ומצלצל, בני המשפחה שצריך לדובב ולפייס, התינוקות שצריך להרגיע והילדים
שצריך להאכיל.
המשפט הראשון של הספר הוא מבריק לא פחות
מן הכותרת:
Once upon a time, there was a woman
who discovered she had turned into the wrong person.
רֶבֶּקָה, גיבורת הסיפור, נישאה כשהייתה
צעירה מאוד, לאיש שהתאהבה בו וחשקה בו, אבל כעבור שש שנים הוא מת בתאונת דרכים
והשאיר אותה מטופלת בשלוש בנותיו מנישואים קודמים, ועוד בת אחת משותפת, וכן בעסק
המשפחתי של עריכת מסיבות בבית האחוזה של המשפחה. רבקה מילאה את התפקיד, במלוא מובן
המילה בעברית: הפכה להיות, או לפחות להתנהג כמו, האדם המתאים לו. הסיפור מתחיל
כשהיא בת חמישים ושלוש, סבתא מסורה לנכדים רבים מארבע הבנות, ומטפלת גם בסבא'לה (Poppy),
הדוד הקשיש של בעלה. העובדה שרבקה מבלה את מיטב זמנה עם- ומקדישה את מיטב מאמציה
לטיפול ב-אדם שאינו אהובהּ או שאר בשרה הישיר ממחישה ומעצימה, לדעתי, את התחושה
שכתבתי עליה בהתחלה (של מי החיים האלה, וכו'). אבל, כפי שרבקה מגלה לאחר שסבא'לה
מובהל לחדר מיון עקב כאבים פתאומיים בחזה, ואן טיילר מפליאה לנסח בדרך האופיינית
לה, apparently you grow to love whom you're handed: כנראה אדם לומד לאהוב את מי
שמחלקים לו.
אן טיילר מפליאה להעמיק בתובנות על הפער
שקיים תמיד, ואולי במיוחד אצל נשים, בין האני לתפקיד, על הסוג המסוים של עייפות
שנובע מתפקיד. כשקראתי את המשפט הבא הרגשתי את העייפות בגרון:
She loves these children, every last one
of them. They had added more to her life than she could have imagined. But
sometimes it was very tiring to speak in her grandma voice.
בסופו של דבר הסיפור שטיילר מספרת הוא
אופטימי ומאשר את החיים, והאישור הזה נובע מדמויות לא צפויות, כמו סבא'לה וכמו
פיטר, הנכד החורג נטול הכישורים החברתיים. (ואולי הדמויות הללו לא צפויות משום שכפי
שציינתי לעיל לגבי סבא'לה, רבקה לא בחרה להכניס אותם לחייה, והם גם לא שארי
בשר שלה.) אבל התחושה שנותרה בי בסוף הקריאה הייתה שהאישור הזה הוא עבודה כל כך
קשה וסיזיפית ומתחדשת מדי יום ביומו, ואמרתי לאן טיילר, רחמנות, הרי זה ספר! תני
לי לפחות בספר קצת אסקפיזם, קצת רומנטיקה.
אז לא אסקפיזם ולא רומנטיקה, אבל כתיבה
חכמה ונפלאה כן. הנה ציטוט שאהבתי במיוחד – מדבריו של סבא'לה:
"People
imagine that missing a loved one works kind of like missing cigarettes,"
he said. "The first day is really hard but the next day is less hard and
so forth, easier and easier the longer you go on. But instead it's like missing
water. Every day, you notice the person's absence more."
["אנשים חושבים שחסרונו של אדם אהוב הוא כמו חוסר בסיגריות. היום הראשון ממש קשה אבל הבא אחריו פחות קשה וכן הלאה. אבל למעשה זה כמו חוסר במים: בכל יום אתה חש יותר ויותר בהעדרו." תרגום באדיבות רונן א. קידר]
כותרת הפוסט שאולה מהשיר הנפלא והעצוב
מנשוא של מיכה שטרית "מסמרים ונוצות", באסוציאציה משם הספר. ואולי לא
משנה, ואולי לא ניתן לקבוע בוודאות, אם ה'פעם' הוא נקודת זמן בעבר, בעתיד, בחלום
או בדמיון.
