(לִכְתֹּב בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁשִׂפְתֵי הַלֹּא-מוּדָע עוֹד פְּעוּרוֹת)

כשחזרתָ אמרתי לך: אנחנו המעטנו בהיקשרותו של החתול הזה אלינו, לַבְּיחד שלנו. כנראה כל הסמסטר הזה שלא הייתָ, למרות הקומה הגבוהה, בכל פעם שדיברנו בטלפון הוא שמע את קולך מן החצר למטה ונטרף מגעגועים. אז הוא התחיל לטפס על המרזבים ומעקות המרפסות כדי להגיע לדירה. הוא היה אחוז אימה כשטיפס, ביללות נוקבות לב ובפרווה סמורה, ובכל פעם קפץ בחזרה מטה, אבל אחר כך חזר והעז לטפס מעט יותר גבוה.

כשיצאתי להביא אותך משדה התעופה, וירדתי במרזבים ובמעקות המרפסות, ראיתי אותו עולה ושמעתי את יללתו החודרת קרביים. כשהגיע לגובה שלי הוא קפץ מטה אבל מיד התחיל שוב לטפס.

כשהגענו הביתה אמרת "אני לא השארתי חלון פתוח בארץ" ומיהרתי לסגור את החלון שכנראה אני שכחתי, מעל הספה הקטנה שעליה ישבה ילדתי, ולרגלה הקטנה משתלשל, גדול וריק למחצה, אחד מגרביך השחורים. איך הספיקה? ואני קילפתי ממך שאר אביזרים כגון גרב, צעיף, סוודר, לשים בכביסה, ולרגע היססתי, אולי אני שתלטנית מדי, הרי זאת הדירה שלך ואתה רק עכשיו הגעת, אבל אתה הרגעת את היסוסיי בחיוך: "אל תימנעי מלהיות יפה רק כי את חוששת שאולי תפריעי לי." ואני כבר ירדתי לסוף דעתך ואחרי המילה "יפה" דקלמתי את המשפט יחד אתך בצחוק של הקלה.