המזכרות

כל חיי יהיה השיר הזה קשור לרגע ההוא. לפעמים אני שומע אותו במקרה באיזשהו מקום, ברחוב או בדירה כלשהי, ומיד אני שוב במכונית, בדרך לבית הקברות. מוזר: המנגינה הזאת מעוגנת בי עמוק כל כך שאני נזכר גם בכל הפעמים ששמעתי אותה מאז. כך, בכל האזנה אני מתלפף במנגינה כמו בתוך בובה רוסית שמתערבבים בה זיכרונות שונים, לא תואמים, מן המר אל המתוק, וכל זה מוביל אל הבובה הקטנה ביותר, שהיא הלב, שהיא הזיכרון הראשוני: המכונית (עכשיו).

הקטע הזה הוא מתוך "המזכרות" של דויד פואנקינוס, שיצא לאור בתרגומי לעברית ממש עכשיו (חם מהתנור). לפני כן תרגמתי גם את "העדינות" שלו. כיף לתרגם את פואנקינוס, שהוא קליל אבל לא שטחי, שיש לו זרועות תרבותיות ארוכות שמגיעות לכל מיני מקומות, בצרפת ומחוצה לה, והסתכלות מלנכולית ורגישה על החיים, שבאה לידי ביטוי בציטוט שהבאתי למעלה. "המזכרות" דומה ל"עדינות", פחות שכבה אחת או שתיים של צלופן: יש תחושה של קילוף שכבות והגעה אל שכבה אותנטית יותר (ואולי גם אוטוביוגרפית. ומצד שני, ייתכן מאוד שפואנקינוס יוצר את הרושם האוטוביוגרפי-האותנטי כתחבולה ספרותית גרידא).

הספר מתחיל כאשר המספר יושב ליד מיטת סבו הגוסס בבית החולים. הוא נוגע בקשיים של תקופת הזִקנה, של מחלה ואובדן, וגם בקשיים של תקופת היציאה לגמלאות - אביו של המספר מתייתם ובה בעת מתמודד עם הפרישה מן העבודה; ואילו המספר הצעיר עצמו עוד מגשש ומחפש את דרכו בעולם. בקיצור, לא קל. לא קל להיות זקן, לא קל להיות מבוגר, לא קל כשמתגרשים ולא קל כשמתחתנים. פואנקינוס מקיף את כל המשברים האלה בעלילה שמצליחה לתת הרגשה של לא-עלילה, של זרימת החיים האמיתיים – הדברים פשוט קורים. הוא גם יודע להביט על הדברים מבפנים ומבחוץ בעת ובעונה אחת:

היו ימים שהרגשתי שאני מאכזב בעיניה. בימים אחרים שמחתי שנהייתי מבוגר אחראי. שלא כמו לואיז, חשבתי שאולי הגיבור המודרני הוא דווקא זה: האיש שקם בכל בוקר והולך לעבודה, האיש שמטפל בילדו, האיש שמתכנן חופשות משפחתיות, האיש שזוכר לשלם בזמן את הארנונה ואת ביטוח הרכב. יש גבורה במי שחי את השחיקה המטורפת שבענייני היומיום.

עניין שוחק אחר היה המסע הבלתי פוסק בין חשקינו הסותרים. בעיקרו של דבר, כך התגלגלו הדברים במאה העשרים: קודם כול נולד האושר; מכל מקום, נולדו הזכות לאושר והגישה למותרות ולחופשות. אלה היו שנות השלושים, החזית העממית. אחר כך עברנו לשלב הבא בהתקדמותנו; שלב שאפשר לקרוא לו הזכות לחוסר סיפוק. זכות זו הופיעה בשנות השבעים לצד ההפלות החוקיות, והגירושין כמובן. לפעמים שוכחים שהניאוף היה אסור על פי חוק עד שנת 1975. כך רכשנו את הזכות לשפוט את האושר שלנו. והנה אנחנו בשלב השלישי, אולי המכאיב מכול: זה של ההתלבטות המתמדת. האושר כבר בידינו, מותר להיות בלתי מרוצים מן האושר הזה, ואז נפתח לפנינו ריבוי הדרכים. באיזו דרך לבחור? מצוקתי הייתה צבועה בגוונים מודרניים ברורים. רציתי אורח חיים אחד ואת היפוכו. הייתי מאוהב בלואיז, אהבתי את חיינו ואת הילד שלנו, אבל לעתים הרגשתי חנוק. חשבתי שאולי האושר שלי נמצא במקום אחר, בעיר אחרת, עם אישה אחרת. המחשבה על האפשרות הזאת ייבשה אותי. ואז שקעתי בעבודה. הבנתי מה מפריע ללואיז. אפסנתי את תשוקותי.

כמו ב"עדינות", שהיו בו פרקונים שהקשר שלהם לעלילה אסוציאטיבי ונקודת המבט בהם משתנה, ב"מזכרות" שזורות, בין הפרקים הרגילים, המזכרות. אלה זיכרונות של דמויות שהצטלבו איכשהו בעלילה, ובהן אישים מוכרים כמו אנטוני גאודי ומרצ'לו מסטרויאני, וגם אלמונים כמו הסַפָּרית של סבתו של המספר והקופאי בתחנת הדלק.

יש גם מזכרת מסרז' גנזבורג, וכאן אפשר לסגור את המעגל במקום שבו פתחנו, הלב, הבובה הרוסית של הזיכרונות, ומי שסקרן לשמוע את השיר שבו מדובר (ולא מפחד לטבוע בבריכת דמעות) יכול לשמוע אותו כאן.