נסענו להביא
קפה והשארנו את בני זוגנו וילדותינו בפארק. בית הקפה הראשון שניסינו כבר נסגר,
ושמחנו. זה נתן לנו עוד זמן לנסוע ולדבר. תלמה ולואיז של ארץ הפרוורים. הפלאפונים
שתקו ובכל זאת נדמה לי שלשתינו הייתה תחושה שבטח כבר זקוקים לנו נואשות שם בפארק.
כשחזרנו לבסוף מצאנו את כולם נינוחים ומרוצים. העולם לא קרס בלעדינו. "אז
אנחנו לא כאלה חיוניות," אמרתי, וציינתי לעצמי שגם אני נהייתי הפולנייה הזאת,
שנושאת את העולם על כתפיה (הזקוקות נואשות למסאז'), שחושבת שאי אפשר בלעדיה, שכולם
תלויים בה.
הפולנייה
הזאת היא גיבורת הסרט "דודה קלרה" של אברהם הפנר. קצת מצחיק שאני אכתוב
על הסרט הזה, כי לא ראיתי ולו דקה ממנו. רק קראתי את התסריט בספר התסריטים. כמעט בטוח שכשהוא צילם בסופו של דבר, הוא שינה דברים. אבל קשה לי
להאמין שמשהו מהותי השתנה מבחינה רגשית.
במבוא הקצר
לתסריט מצוטט מפי הפנר שהוא חשש מתגובת הוריו לסרט, שהיה בעצם עליהם, אבל זה עבר
בשלום משום שאמו לא זיהתה את עצמה. אני לא יודעת באמת מה היה, אבל נדמה לי שאולי
זה עבר בשלום משום שהסרט (מכל מקום, התסריט...) ספוג אהבה ואמפתיה כלפיה.
אנחנו (מכל
העדות) יודעים לצחוק על הפולנייה הזאת, לכעוס עליה, לפחד מהמניפולציות שלה, לבטל
אותה. אבל לעומת כל זה התסריט של הפנר עושה דבר חדש לגמרי. הוא מציג את הדמות הזאת
מתוך אמפתיה. זה לא אומר שקלרה צודקת וכולם אכן תלויים בה ואסור לה אף פעם להיות
חולה (אבל אולי היא כן), וזה לא אומר שאין לה 'רווח משני' מזה (וגם אם יש לה, זה
לא מבטל את העול והקושי). הוא בכלל לא מתעסק בחשבונאות הזאת, אלא עוקב ברגישות
ובאהדה אחרי הציפיות העצומות של קלרה מהמפגש עם אחיה, הדוד מאיר מלונדון (סוג של
"הדוד מאמריקה" – גם את זה אנחנו כאילו מכירים) שמגיע ארצה לחתונת בת האחות,
ואחרי מפח הנפש העצום שהיא חווה כאשר מאיר האהוב אינו מספק לה את התמיכה המיוחלת,
את המקום שבו תוכל סוף סוף להרפות, למצוא מדרך לכף רגלה. וגם מאיר, שיודע שאכזב
אבל לא יודע בדיוק במה, גם הוא זוכה לאהדה לא פחות. אני לא יודעת מהי סצנת הסיום
של הסרט באמת, אבל לפי התסריט, אחרי שמלווים את מאיר לשדה התעופה, קלרה בוכה באוטו
ובעלה מגלה כלפיה אמפתיה, ואז היא מסיטה את הראש, כבר לא בוכה הצידה אלא בוכה
לידו.
דקוּת האבחנה
הזאת, בין לבכות הצידה ולבכות ליד מישהו, היא עצמה עושה חשק לבכות.
כאילו בא
איזה דוד מאיר גואל (הפעם באמת) ועיסה את הכתפיים הכואבות.