לפעמים אני מעתיקה (מקלידה) לי קטעים מרעישים במיוחד מספרים אהובים, וכשהעתקתי לי את הקטע הזה מ"כולל הכל" של אברהם הפנר קלטתי שהוא מתרחש בערך היום (חוץ מהעניין הפעוט של 29 שנים...) אז החלטתי להעתיק אותו לכאן, היום. כפי שהוא כותב - "בלי פירוש ותוספות" (אבל אתם מוזמנים כן להוסיף בתגובות).
מתוך "כולל הכל", אברהם הפנר
(עמ' 579-580)
... יום שבת לקראת הצהריים בשבוע הראשון
של מאי, ל"ג בעומר, פרשת "אמור", שנת החזיר – איזה קואורדינטות
שאתם רוצים. עדיין כיף ואני הולך ללבוש חולצה כי יש עוד זמן עד 1:00, שרק אז אני
אשליך אל האש גם את הספגטי לאיזה 15-17 דקות עד שיהיו רכים אבל קשים (לסוֹס הוספתי
בינתיים קצת יין אדום והוא רותח לו קטן כל הזמן). ואז בערך באחת וחצי נשב לארוחת
שבת נהדרת של ספגטי פלוס סוס פלוס יין פלוס גבינה, וגברת שכטר פלוס מר שכטר ישקעו
אל תוך צלחות של כרבולות אדומות בתאווה איומה. זה אחר כך, ועכשיו הכול מוכן? מוכן.
יש עוד זמן? יש. אז אני הולך לשים חולצה ולצאת לסיבוב של שבת עם הכלבה. כשאני פותח
את דלת חדר האמבטיה להודיע לאשתי שהנה אני יוצא לסיבוב עם הכלבה, היא עומדת שם
(באמבטיה) עטופה במגבת ומסתכלת בי במבט של הליצן של המלך ליר: "הי?" היא
אומרת. כלומר, "אתה בכלל פה?" (בחדר האמבטיה, בבית, ברחוב בני דן 26,
בתל אביב, בארץ – חי?)
זה רגע צומת! תמיד זה רגע צומת, ולא
משנה אם בסופו של דבר שני אנשים מתוך 2 מיליארד (עוד מעט שלושה מיליארד) יוצאים
תכף במחול המחניים במיטת זימת נישואיהם (אוזביצקי אישר לי כבר לפני שנים
"סמיכות כפולה" בעברית) או אם הם רק מחייכים במבוכה מסוימת והיא אומרת
לו: "תן לי רגע את המסרק."
פה צומת! פאקט שזה עובדה ואני רק בן 49,
אז אני עוד לא מסתדר עם זה ועוד לא יודע מה להוסיף על הסצנה הזאת. זה יהיה קטע
בספר בלי פירוש ותוספות.
