לפעמים קורה דבר מופלא כשקוראים ספר או
מדברים עם מישהו, ולא רק רואים או שומעים סיפור, אלא פוסעים לתוכו ונמצאים שם רגע.
כך קרה לי כשישבתי לידך בבית הקפה
וסיפרת על "סלון הכריות" שהיה לכם בנעורייך ואיך ישבתם שם וצפיתם ב-Fame,
הורייך עם החבר'ה שלהם ואת עם החבר'ה שלך ואחותך עם החבר'ה שלה. את לא תיארת הרבה,
לא נתת פרטים כמו שמלמדים בסדנאות כתיבה, רק אמרת "סלון כריות" וכבר
עמדתי שם רגע וראיתי אתכם והחוויה נרשמה, כאילו הכרתי אותך כשהיית נערה וביקרתי
באותו סלון כריות. מעין ידיעה, הכרוכה גם בידיעת המחיר שמשלמות אנחנו, הילדות
שגדלו בבתים קצת בוהמיים ולא מסודרים. (מתחת לסלון הכריות שלך אולי רוחש אצלי סלון
בית ילדותי שהיה גם חדר העבודה של אבא, שם ישבתי וראיתי טלוויזיה בלי קול, קוראת
את התרגום בעוד אבי שומע מוזיקה בפול-ווליום).
והביקור הרגעי בסלון הכריות שלך היה חי
כל כך, ולמה הנעורים-בדיעבד והילדות-בדיעבד מלאי חיות כל כך, יותר מההווה שלנו פה
בבית הקפה, מדברות? (כמו ב"תקוות גדולות" של דיקנס, שהפרקים של הבגרות
כל כך חיוורים יחסית לפרקי הילדות. למה זה?)
-
[מפרסמת את הדברים שלעיל שנכתבים לי בראש זה שבועיים ונכתבו מוקדם הבוקר, ובין הכתיבה לפרסום משתרעות כמה שעות בג'ימבורי שבקניון, וכל מה שכתבתי נראה לי הזוי באותה מידה. בית קפה עם חברה וסלון כריות כאחד. ישנה בחיק ילדוּת, למתי תשכבי בחיק סלוני כריות ותוגתם הנעימה, עד שתידחפי אל קניון הומה וצעקות ילדים מתרוצצים... הזוי, כבר אמרתי. אבל זה גם קשור. למחיר שהזכרתי, ולמה שאנחנו משתדלות לעשות למען ילדינו.]
1.5 : רציתי להעתיק גם לגוף הפוסט שיר של חברתי שרית שמיר, שהביאה אותי אל סלון הכריות, שיר שמשלים את התמונה בעוד כמה ממדי עומק, אבל ההעתקה משבשת את השורות אז כמו בנרניה: הנה בלחיצת כפתור אפשר להיכנס לתוך המילים ולעבור אל עולם הכריות...
