חומר סותר בדידות

- את הפוסט הזה כתבתי בבוקר בעקבות שירים ברדיו. לא התכוונתי לפרסם אותו, ובינתיים גם שמעתי על מותו של יורם קניוק והוא תפס את מחשבותי. אבל אחר כך באה חברתי הנהדרת שרית, שהיא בפני עצמה חומר סותר בדידות (ואנחנו לא בכיתה ט'...), והקראתי לה והיא אמרה לי לפרסם בבלוג.

כשהייתי בכיתה ט' הייתה לי, לשם שינוי (מכל מקום, זאת התחושה הסובייקטיבית), חברה מהכיתה, והיא הכירה לי שני תקליטים בני הזמן, ששמענו אותם שוב ושוב בסלון בית הוריה עד שנהיו אהובים ומוכרים וזכורים בעל פה. אולי זאת הייתה האהבה המוזיקלית הראשונה שלי שלא באה מהבית ומאמא, ושלא הייתה זרה לבני גילי.

הבוקר כל זה חזר אליי כשעלו ברדיו הצלילים הראשונים של Across the lines ומיד הגברתי את הווליום ושקעתי בתחושה הנוחה ש"זה שלי".

שתי ילדות בודדות בכיתה ט' לא יכולות להעניק אחת לשנייה את כל מה שהן צריכות. אבל הזמן העובר הופך את מה שהיה פסקול של בדידות וחוסר שייכות, לשייכות, ל"שלי". זה הכול? חוסר שייכות+ זמן = שייכות?

האלבום השני היה של Tears for fears. לעניין חוסר השייכות והג'ונגל שנקרא בית ספר היה מתאים לבחור משם את Mad World, השיר הלופת לב שליווה את הסרט 'דוני דארקו', או את Shout, שבאמת צעקנו אותו באוטובוס בטיול שנתי, אבל אני רומנטיקנית וזה הומור כל כך בריטי – להיות אתך לבד כדי לדבר על מזג האוויר.

והמשוואה, מחוסר שייכות לשייכות, לא רק זמן היא צריכה, אלא מישהו שישב לידי באוטו באותו זמן ואני אספר לו: 'כשהייתי בכיתה ט'...' והוא יתעניין וירצה בדיוק לדעת איך היה לי, ואיך עכשיו ההרגשה לשמוע שוב את הצלילים.

ואחר כך התנגן ברדיו Ashes to ashes  של דייוויד בואי... מקווה שהוא לא רומז לי משהו על קבורת חלומות. אבל אולי להפך, כמה פעמים קברתי את דייוויד בואי והוא עודנו חי ויוצר ומתאושש להפליא.